בפרשתנו מופיעים אחד הסיפורים הבודדים בכל ספר ויקרא. אני מתכוון לסיפור המקלל את ה’. הסיפור הוא קצר ותמציתי. יש פה שני בני אדם שרבים—אחד עם זהות משפחתית בעייתית—-יליד של נישואי תערובת של אישה ישראלית ואיש מצרי והשני הוא ישראלי. התורה מספרת לנו ששם אימו של אותו ישראלי למחצה היא שלומית בת דברי למטה דן אבל לא מספרת על זהותו של הישראלי.
כתוצאה מהריב—ומסיבות לא ברורות—יוצא אותו ישראלי למחצה ונוקב בשם ה’ ומקלל אותו.אבל חומרת המעשה משתקפת בעובדה שהוא קילל בתוך בני ישראל” וב”מחנה”- כלומר לעיני כולם. לקלל את ה’ בפני כל העדה הוא בעצם לחלל את ה’- לבזות את הקודש ולסכן את ייחודו וקדושתו של מחנה ישראל כולו. ולכן אולי בגלל זה הסיפור מוזכר בפרשה אחרי שהתורה מדברת על הדלקת המנורה ועריכת לחם הפנים שאמורים לחזק את קדושתו של המשכן, כדי לסמל את היפוכו הגמור של קדושת המשכן. ולכן לא מפתיע שהמעשה הזה מחייב תגובה חריפה מאד.
אלא שאף אחד כנראה לא ידע מה היה צריך לעשות עם המקלל הזה—אולי הזעזוע שיתק אותם—ועל כן “ויניחהו במשמר לפרוש להם על פי ה'”. כלומר, החליטו לחכות עד שה’ יתגלה ויקבע כיצד צריך לטפל במקלל הזה.
ואז תגובת ה’ לא איחרה לבוא-“הוצא את המקלל את מחוץ למחנה וסמכו כל השומעים את ידיהם על ראשו ורגמו אותו כל העדה”. ואכן התורה מספרת שכך עשו בני ישראל. ובזה הסיפור נגמר.
אלא שהסיפור הזה במספר פרטים חשובים מזכיר סיפור אחר שמופיע בספר במדבר. במדבר פרק כה מסופר על סיפור מזעזע שקרה בתוך המחנה ולעיני כולם אבל לא על ידי בן של חיבור פסול של ישראלי עם אישה מלאום אחר אלא עלי ידי החיבור של מבוגר ישראלי עם אישה מלאום אחר.
וכמו שהסיפור אצלנו של המקלל את השם הוא פגיעה חמורה בטהרתה ובקדושתה של המחנה כך הסיפור שם הוא פגיעה חמורה בטהרתה ובקדושתה של המחנה. אם כאן חילול הקודש נעשה על ידי קללת ה’ בתוך המחנה ולעיני כולם ושם הוא נעשה על ידי גילוי עריות בתוך המחנה ולעיני כולם
והקשר בין שני הסיפורים הוא לא רק ענייני אלא גם מילולי-אצלנו נאמר “ויקב בן האשה הישראלית” ובהמשך “ונוקב שם ה’ מות יומת” ובהמשך הסיפור שם נאמר “וירא פינחס בן אלעזר הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו. ויבא אחר איש ישראל אל הקבה וידקור את שניהם את איש ישראל ואת האשה אל קבתה…
אלא שאצלנו ויקב הוא חלק ממעשה החטא ואילו קבה וקבתה שם הם חלק מהתגובה לחטא.
ויש עוד הקבלה בין שני הסיפורים. הזכרנו מקודם את שמה של האישה הישראלית שילדה בן ישראלי למחצה –שלומית בת דברי למטה דן”. וכפי שידוע בעקבות מעשיו פינחס זכה בשבחים של ה’ ובברכת “הנני נותן לי את בריתי שלום“.
ושוב אם אצלנו המילה “שלום” מתקשרת למעשה החטא שם היא מתקשרת לתגובה לחטא ולברכה שבאה בעקבותיה.
לומר לך שיש פה שני סיפורים מקבילים אבל במידה גדולה גם הפוכים. ובמה הם הפוכים? בתגובה לחטא. אצלנו התגובה הייתה “ויניחהו במשמר לפרוש להם על פי ה'” ואילו שם “וירא פינחס בן אלעזר הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו”. אצלנו פאסיביות-החלטה לא לעשות כלום עד שה’ יאמר להם בדיוק מה לעשות ואילו שם אקטיביות –במקום לחכות להוראת מה’ פינחס עושה מעשה נועז כדי למנוע במו ידיו את הביזיון של חילול הקודש והמשך ההידרדרות.
ואז נשאלת השאלה מדוע יש תגובות כל כך שונות לשני חטאים שבעצם כל כך דומים באופיים? מדוע אין תגובה זהה בשני המקרים?
נראה לי שהתשובה טמונה בהבדל המהותי שיש בין דור יוצאי מצרים לדור הנכנסים לארץ. אצלנו מדובר על דור יוצאי מצרים שהכול נעשה על ידי ה’ ובדרך נס-וזה לא רק כלפי המצרים והאויבים מבחוץ אלא כלפי כל בעיה שמתעוררת –כגון חוסר המים והמזון- הכול נעשה בהתערבותו הישירה של הקב”ה וכך ראוי שיהיה עם דור שעוד לא בשל ללקיחת אחריות על גורלו ועל עתידו באופן עצמאי.
אולם הסיפור של פינחס קרה לדור הנכנסים לארץ. לדור הזה אין את הלוקסוס לחכות להתערבות של ה’ בכל בעיה ובכל צרה שלא תבוא. הדור הזה צריך ללמוד לדאוג בעצמו לגורלו ולעתידו, הדור הזה צריך לאזור כוח להילחם ולכבוש את הארץ וגם להיות מוכן להתמודד עם אתגרים המתעוררים לאורך הדרך.
לכן אם אצלנו בני ישראל יכלו להרשות לעצמם להניח את החוטא במשמר ולחכות עד ש”יפרוש להם על פי ה'” הרי דור הנכנסים לארץ אינם יכולים לשבת בחיבוק ידיים ולחכות. צריכים לעשות מעשה בכוחות עצמם, כאן ועכשיו, בלי היסוס ובלי לחכות למעורבות אלוקית שאולי תבוא ואולי לא תבוא.
“ויקוב את השם” אצלנו הוא קשור לחטא אצלנו ואילו הקובה וקבתה שם שייכים לתגובה לחטא כמו ששלומית קשורה לחטא ואילו שלום קשור לתגובה לחטא ללמדך על היפוך המגמות בשני הסיפורים, ועל ההיפוך שחל בתוך עם ישראל מדור יוצאי מצרים לדור הנכנסים לארץ באופן שבו מתמודדים עם איומים, קשיים ובעיות שצצו ועוד יצוצו בדרך.
עוד כמה ימים נחגוג את יום העצמאות. ואם יש מסר אחד שעולה בבירור מתוך חגיגת היום הזה הוא שאנחנו כבר לא חיים בדור שיכול להרשות לעצמו לשבת “במשמר עד שיפרוש לנו על פי ה’ כמו שעשו היהודים במשך אלפי שנים. יום העצמאות מלמד אותנו שאנחנו צריכים לקחת אחריות על גורלנו לבנות את המדינה במו ידינו, להיות מוכנים להקריב למענה ולמסור נפש עליה.
העבודה הזאת היא לא קלה, היא מתישה, ולפעמים היא מייאשת אבל אין לנו בררה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמינו לרגע לחזור לאותם ימים שבהם ישבנו בחיבוק ידיים וחיכינו לניסים ולישועות משמים.
ואם נדע להתמודד כראוי עם כל האתגרים והמכשולים בדרך אולי נזכה גם אנחנו לברכת “הנה נותן לו את בריתי שלום”.
שבת שלום.
