ידועה שאלת חז”ל בתורת כהנים המובאת גם ברש”י בתחילת פרשתנו: “מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצוות נאמרו מסיני? אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני”. כלומר חז”ל רוצים להבין מדוע הפרשת מתחילה במילים “וידבר ה’ אל משה בהר סיני לאמר” כאשר לכאורה כל המצוות נאמרו בהר סיני. תשובתם היא שבאמצעות המצווה הראשונה שמופיעה בפרשה – מצוות שמיטה – התורה מלמדת אותנו כלל גדול לגבי כל המצוות כולן. כפי שגם כללי מצוות שמיטה ופרטיה נאמרו בהר סיני כך גם כל המצוות האחרות.
אלא בעיניי תשובה זו לא מספקת שהרי היא גוררת עוד שאלה – הרי את העיקרון הזה היה אפשר ללמוד באמצעות כל מצווה אחרת. מדוע, אם כן, בחרה התורה דווקא במצוות שמיטה ולא במצווה אחרת?
נדמה לי שאפשר לענות על שאלה זו אם נשים לב להבדל גדול בין המקראות העוסקים במצוות שמיטה. בספר שמות כתוב כך: “ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה. והשביעית תשמטנה ונטשתה, ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה, כן תעשה לכרמך לזיתך”. מדובר שם בלי שום ספק במצוות שמיטה שהרי כתוב שם במפורש “תשמטנה ונטשתה”.
אולם מה כתוב אצלנו? “כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתי הארץ שבת לה’. שש שנם תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת את תבואתה. ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה’ שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר. את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור שנת שבתון יהיה לארץ. והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול”
מי שמדייק בפסוקים יכול מיד לראות הבדל תהומי בין שני המקורות:
המילה “שמיטה איננה מוזכרת אצלנו כלל וכלל אלא “שבת” או “שבת הארץ”. ומהו ההבדל בין שתי המילים הללו?
“שמיטה”-פירושה הוצאה מידך ומשליטתך. הפסוק בספר שמות פונה אל האדם ומצווה עליו “שש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה” ודורשת ממנו תשמטנה ונטשתה”- אתה צריך לשמוט ולנטוש את שדך, כלומר על אף שזה שלך אתה צריך שנה אחת לנטוש אותה.
אולם אצלנו התורה מקדימה ואומרת “כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם” כלומר הארץ היא של ה’-לא ארצך, והוא נתן לנו אותה ברצונו ובחסדו… ולכן בשנה השביעית אתה לא צריך “לשמוט” אותה מידך אלא שבת הארץ קוראת מאליה, כמו שביום השביעי שבת מקודשת גם בלי שנקדש אותה.
ומי נהנה מן המצווה הזאת? בספר שמות אתה נוטש למען אביוני עמך וחית השדה ואילו כאן נאמר”לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך ולבהמתך ולחיה אשר בארצך”. גם אתה בכלל הנהנים ולא רק האחרים.
ואם כן, אנחנו עכשיו מגיעים למהות ההבדל בין שני המקורות: מצוות השמיטה בספר שמות היא דאגה לזולת, ששנה אחת בכל שבע שנים נחלק מהטובה שיש לנו לאחרים, להשריש בתוכינו את הרגישות לאלה שלא זכו להצלחה בפרנסתם-כלומר, מצווה זו היא ביטוי מובהק של חשיבות בין אדם לחברו.
אבל אצלנו זה משהו אחר לגמרי. שבת הארץ, שנת השביתה, נועדה להזכיר לנו את שייכות הארץ לה’ כמו שנאמר אחר כך בשנת היובל שהוא ביטוי דומה לגבי מכירת קרקע בארץ לאחר כל סדרה של 7X7 שנים-“כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי”. אין צורך לומר “תשמטנה ונטשתה” כי היא בעצם לא שלו לגמרי! כלומר היא שייכת לה’ ובזכותו אנחנו נהנים ממנה. לכן ברגע שנכיר בעובדה הזאת על ידי שנאפשר שבת הארץ ממילא אנחנו צריכים להיות הנהנים הראשיים. “לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך” ועניים בכלל לא מוזכרים כאן.
זוהי מצווה שמטרתה לעורר בתוכנו מודעות לאדון כל הארץ פעם בשבע שנים, כמו שהשבת מעוררת את המודעות של אדון כל העולם פעם בששה ימים. זוהי תזכרות למקומינו בעולם בהקשר לבורא עולם-ביטוי מובהק של חשיבות בין אדם למקום.
אם כך, נוכל להבין מדוע בחרה דווקא במצוות שמיטה ללמד אותנו שכל המצוות, כלליהן ופרטיהן, נאמרו בסיני. זוהי מצווה שמסמלת את הערכים הנשגבים והנעלים ביותר שקיבלנו בסיני –את אחריותנו לבנות חברה טובה וצודקת, את הבין אדם לחברו על הצד הטוב ביותר, ובו זמנית גם את חשיבות המערכת היחסים הנכונה והראויה ביחס להקב”ה – את הבין אדם למקום על הצד הטוב ביותר.
נקווה שנוכל להפנים מסר כפול זה ולקיים אותו בחיינו היומיומיים.
שבת שלום!
