כשאחת הבנות שלי הייתה צעירה, היא שאלה אותי במה עוסק ספר במדבר. מאד התלהבתי לענות לה וסיפרתי לה שספר במדבר הוא מלא בסיפורים דרמטיים ומרתקים: יש בו את תלונת בני ישראל על המן והעונש בעקבות כך, יש את חטא המרגלים והעונש 40 שנה במדבר, יש את מחלוקת קרח ועדתו, יש את חטאם של משה ואהרן במי מריבה והעונש שנגזר עליהם לא להיכנס לארץ ישראל, יש את הבקשה של העם לעבור באדום ובארץ האמורי והסירוב המוחלט שבו נתקלו והתוצאות של סירוב זה, יש את הניסיון הכושל של בלעם ובלק לקלל את בני ישראל שיצאה כברכה ולא כקללה, יש את מעשה פינחס שלקח רומח והרג את איש הישראלי והאישה המדינית על שביזו את אוהל מועד והעם, ויש את סיפור בנות צלפחד שביקשו נחלה בארץ ישראל ובקשתם התקבלה. אמרתי לה זה ספר שיהיה כיף ללמוד בגלל כל הסיפורים המרתקים שיש בו.
אלא שלאחר מכן שמתי לב שבתשובה זו התעלמתי מממד אחר של הספר שכמעט ולא מדברים עליו, והוא מופיע דווקא בתחילת הספר שהתחלנו לקרוא היום.
בפרק א כתוב ” וידבר ה’ אל משה במדבר סיני באהל מועד… שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם….. ומה נאמר בהמשך? ויקח משה ואהרן את האנשים האלה… ואת כל העדה הקהילו… ויתיילדו על משפחותם לבית אבותם…כאשר צוה ה’ את משה ויפקדם במדבר סיני.
בהמשך הפרק כתוב “וידבר ה’ אל משה לאמר… וחנו בני ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבאותם והלויים יחנו סביב למשכן העדות… ויעשו בני ישראל ככול אשר צוה ה’ את משה כן עשו
בפרק ב כתוב “וידבר ה’ אל משה ואל אהרן לאמר. איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאוהל מועד….. ויעשו בני ישראל ככול אשר צוה ה’ את משה כן חנו לדגליהם וכן נסעו איש למשפחותיו על בית אבותיו
ובפרק ה כתוב: “וידבר ה’ אל משה לאמר. צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש…ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם אל מחוץ למחנה כאשר דבר ה’ אל משה כן עשו בני ישראל.
כלומר, תחילת ספר במדבר הוא סיפור של ציווי ה’ וציות מוחלט של העם. זהו סיפור של תכנית אלוקית שביצועה נעשה בשיתוף פעולה מלא מצד העם.
אם כן, כשמדברים על ספר במדבר למה לא נוטים לחשוב ולדבר גם על הסיפור הזה? למה באופן אינסטינקטיבי אנחנו מדברים רק על הסיפורים הדרמטיים, התלונות והתגובות, החטאים והעונשים, הברכות והקללות, המלחמות והמוות, שיש בספר, ולא מדברים גם על הדברים האלה?
כי אנחנו כנראה אוהבים כותרות, דרמות גדולות, וסיפורים עסיסיים. אנחנו נמשכים לסיפורים על ברכות וקללות, על עונשים ומוות, ועל מריבות, נקמה ודם. אנחנו כנראה רוצים לשמוע סיפורים הדומים לתכניות Hollywood עם עלילות, גיבורים, good guys and bad guys, blood and gore,
אבל אני חושש שאם אנחנו מתעלמים מראשית ספר במדבר ומתמקדים רק בדרמות הגדולות שמופיעות בהמשך הספר אנחנו מפספסים מסר חשוב שהתורה רוצה ללמד אותנו.
החיים האמיתיים שיש בהם עם עומק ומשמעות הם לא חיים של דרמה שבהם תמיד מחפשים את הרעש והכותרות אלא אולי אפילו להיפך.
אולי הסיפור הגדול הוא נמצא דווקא בסיפור הקטן שבו אנחנו עושים בדיוק כפי שמתבקשים, שבו אין מריבות, ויכוחים, מתחים, התכתשויות, ודרמות גדולות אלא יש בו שקט ושלווה, והרמוניה מלאה בין מה שאנחנו נדרשים לעשות לבין מה שאנחנו עושים בפועל.
סיפור כזה לא יתפוס כותרות, לא יופיע במסך הטלוויזיה, ולא ייהפך לרב-מכר, אבל נראה לי שהוא המפתח לבניית חיים אישיים, משפחתיים, קהילתיים, ולאומיים בריאים ומאושרים.
אנחנו כבר יותר מחודשיים חווים את מגפת הקורונה. זוהי דרמה עולמית בהיקפים שלא ידענו כמותה במשך כ-100 שנים. החיים שלנו השתנו באופן דרמטי ולבלי היכר.
והנושא הזה כמובן נמצא בחדשות, בעיתונים, בטלוויזיה. אבל ברוב התקופה הזאת מה שמופיע בדרך כלל על המסך הוא הסיפורים והדרמות על אלה שמפירים את החוקים, שמקיימים פעילויות בלי להקפיד על הכללים, ועל ויכוחים בין משרד האוצר למשרד הבריאות, על מה שלא טוב במדינה ומה שלא תקין.
אבל אני רוצה לספר סיפור אחר וכולנו רואים אותו היום כאן בבית הכנסת, באפרת, וכמעט בכל מקום בארץ. הסיפור הוא שרובנו המוחלט מקפידים על החוקים, עוטים מסכות, שומרים מרחקים ועושים בדיוק את מה שנדרש!!
ואם אתם שואלים אותי, זהו הסיפור הרבה יותר גדול מהסיפור על המיעוט שמפירים את החוקים. ואת הסיפור הזה צריך לספר בקול רם!!
וכפי שאתם בוודאי יודעים, מדינת ישראל היא אחת המדינות המובילות בחברה המערבית באחוזי התמותה ביחס למספר הנדבקים והסיבה היא פשוטה:
כי למרות כל המחדלים שהיו בטיפול המחלה מטעם הגורמים הרשמיים, היות שמדובר על פיקוח נפש של ממש, והחיים של משפחתנו, של הורינו וסבינו, של ילדנו, של אחינו ואחיותינו יקרים לנו מכול, אנחנו כולנו מתגייסים כדי לשמור על עליהם ועושים “ככול אשר ציוותה התורה והמדינה” ואנחנו כולנו צריכים להתגאות בכך!!
מי ייתן שנוכל לחזור לסיפור הקטן– שהוא באמת סיפור גדול– של חיים שגרתיים שבהם נוכל לבוא לבית הכנסת בשמחה ולהתפלל בלי מסכות, ובלי הגבלות, שנוכל ללחוץ ידיים ולחבק את חברנו ואת שכננו ושנוכל לחזור ולקיים חיי קהילה מלאים ושלמים בקרוב.
שבת שלום
