השבת נקראת “שבת שירה” על שם השירה המקסימה ששרו בני ישראל לאחר קריעת ים סוף שאנחנו קוראים בפרשת השבוע. כדי לחגוג את האירוע, אנחנו קוראים את השירה הזאת בנגינה מיוחדת, משמחת, ומרוממת.
אולם אם מעיינים בפרשת “בשלח” שבה מופיעה שירה זאת נדמה שאפשר היה לתת לשבת הזו כותרת אחרת. לאחר שבני ישראל יוצאים ממצרים הם רואים את המצרים מתקרבים ומתלוננים על שמשה הוציאם ממצרים רק כדי להרוג אותם במדבר-“המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר. מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים. הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים כי טוב לנו עבד את מצרים ממתנו במדבר.”
אחרי קריעת ים סוף בני ישראל הם מתלוננים על מחסור באוכל ושוב מאשימים את משה, והפעם גם אהרן, על שהוציאו אותם ממצרים כדי להרוג אותם במדבר “מי ייתן מותנו ביד ה’ בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב.
לאחר מכן הם מגיעים לרפידים ורואים שאין מים והפעם הם לא רק מתלוננים אלא גם רבים עם משה “וירב עם משה ויאמרו תנו לנו מים ונשתה” ושוב מאשימים אותו על שהוציא אותם ממצרים כדי להרוג אותם במדבר “למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא?”
אם כן, ניתן היה לקרוא לפרשה זאת “שבת תלונה” או “שבת כפיות טובה” או “שבת מריבה” או “שבת חוסר אמונה” באותה מידה שאנו קוראים לשבת זו “שבת שירה”. אם כן מדוע בכל זאת אנו קוראים לשבת זו שבת שירה? האם אנו בכוונה מתעלמים מהסיפורים הלא נעימים על התלונות כדי שנוכל לתת לשבת הזאת “ספין” חיובי?
נראה לי שהתשובה היא שאין כאן רצון להעלים את התלונות ואת ההתנהגות הבלתי ראויה אלא להיפך לומר שדווקא על רקע התלונות של בני ישראל, אנחנו יכולים להעריך את גדולתם בשירת הים. כיצד?
קודם כל נזכור שעם ישראל מתואר על ידי ה’ כעם קשה עורף אז לא צריכים להיות מופתעים אם מתלוננים על כל דבר. מעבר לזה, נזכור שעם ישראל היה משועבד במשך כמה מאות שנה ורק עתה יצאו ממצרים. האמרה “יותר קל להוציא אז בני ישראל ממצרים מאשר להוציא את מצרים מבני ישראל” היא נכונה ואמיתית עכשיו יותר מתמיד. גם אם היו עבדים במצרים הרי לפחות זו ארץ מוכרת בניגוד למדבר שהם לא מכירים והמדבר הוא מקום מפחיד. הם עדיין לא ראו את כוחו של ה’ לדאוג להם במדבר ובמיוחד שאלוהים בעת העתיקה היו מופקדים על מקומות וארצות שונים. הרי באמת לא היו מים ולא היה אוכל!!
אם כן גם אם היינו מצפים להתנהגות טובה יותר, לקצת יותר הכרת הטוב, לקצת יותר אמונה בה’, הרי בכל זאת יש להם סיבות טובות להתלונן.
אולם מה קרה לאחר קריעת ים סוף? בני ישראל ראו את גדולתו של ה’, כיצד הם ניצלים והמצרים טובעים, ופצחו בשירה נפלאה שיצאה מעומק נשמתם, כאילו החיים עכשיו מושלמים ואין דאגה בעולם. אבל מה שמדהים בשירה זאת מעבר למה שיש בו, הוא מה שאין בו. יושם לב לכך שעל אף שהשירה מדברת על פרעה ומרבה לתאר את הגורל של צבאו, אין אפילו אזכור אחד של “מצרים”
כלומר לרגע אחד יכלו להשתחרר מכל המטען הפסיכולוגי של עבדות במצרים ומה שמסמלת מצרים עבורם ולשבח את ה’ כעם חופשי וכאילו היה חופשי מאז ומתמיד. אם כן, הגדולה של השירה מתעצמת דווקא על רקע התלונות. על אף שיש להם סיבות טובות להתלונן, ולהתמקד בצרות, בפחדים, בדאגות, בחששות, בחרדות, ולהרגיש את עצמם מסכנים, הם היו מסוגלים להתעלות לרגע ולהיות שמחים בחלקם, בהצלתם, בנכוחות ה’ בקרבם, ולומר שירה בלב שלם. ועל כן היא נקראת “שבת שירה”
האמת היא שלא הרבה השתנה מאז.
הרי לא חסרים דברים שעליהם אנחנו יכולים להתלונן ואנחנו מתלוננים: האיום האירני, המצוקה החברתית, הדרת נשים, שחיתות של המנהיגים, הפליה גזענית, ועוד, ועוד.
מצד שני ה’ העניק לנו ברכה מדהימה בכך שנתן לנו מדינה ריבונית שבה אנחנו יכולים להגן על עצמינו, לקחת אחריות על חיינו, לבנות את בתינו וקהילותינו, ולהגשים את חלומותינו
האתגר הגדול הוא להיות מסוגל להסתכל על המציאות לא על חסרונותיה ועל חצי הכוס הריקה שבה אלא על יתרונותיה ועל חצי הכוס המלאה שבה. להיות מסוגל להתעלות, על אף כל הבעיות והסיבות הטובות שיש לנו להתלונן – גם אם זה לרגע קצר וחולף- ולומר שירה.
שבת שלום!
