יש משהו מוזר בחג ראש השנה. היות שהיא מציינת את השנה החדשה, התחלה חדשה, היא, עבור רובנו, זמן של ציפייה ושמחה. יתרה מזאת, למרות שהתפילה ארוכה מהרגיל, בתי הכנסת מתמלאים והתפילות עצמן תוססות וכולם שרים ביחד שירים מרוממים.
בבית, המשפחה המורחבת מתכנסת יחד עם חברים מהשכונה לארוחות חגיגיות עם חלות מיוחדות, אוכלים תפוח בדבש, מעדנים מתוקים וטעימים ושלל פירות שמסמנים את התקוות והתפילות שלנו לשנה טובה ומוצלחת.
אם כן, המנהגים האלה משקפים את התפיסה שזהו יום חגיגי, אופטימי ושמח.
לאור זאת נשאלת השאלה מדוע ראש השנה ידוע גם כחג הראשון של ה”ימים הנוראים”? למילה “נורא” יש אסוציאציה של חשש ופחד. מה כל כך “נורא” כאן? האם זה מה שאנחנו מרגישים כשהמשפחה מתכנסת לסעודות החג ואוכלים תפוח בדבש? אז מה קורה כאן?
המשנה בראש השנה אומרת: בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים הָעוֹלָם נִדּוֹן, בְּפֶסַח עַל הַתְּבוּאָה, בַּעֲצֶרֶת עַל פֵּרוֹת הָאִילָן, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר “הַיּוֹצֵר יַחַד לִבָּם, הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם” (תהילים לג).
ובהמשך לכך הרמב”ם כותב כך בהלכות תשובה פרק ג: אַף עַל פִּי שֶׁתְּקִיעַת שׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה גְּזֵרַת הַכָּתוּב רֶמֶז יֵשׁ בּוֹ כְּלוֹמַר עוּרוּ יְשֵׁנִים מִשְּׁנַתְכֶם וְנִרְדָּמִים הָקִיצוּ מִתַּרְדֵּמַתְכֶם וְחַפְּשׂוּ בְּמַעֲשֵׂיכֶם וְחִזְרוּ בִּתְשׁוּבָה וְזִכְרוּ בּוֹרַאֲכֶם. אֵלּוּ הַשּׁוֹכְחִים אֶת הָאֱמֶת בְּהַבְלֵי הַזְּמַן וְשׁוֹגִים כָּל שְׁנָתָם בְּהֶבֶל וָרִיק אֲשֶׁר לֹא יוֹעִיל וְלֹא יַצִּיל, הַבִּיטוּ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְהֵיטִיבוּ דַּרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וְיַעֲזֹב כָּל אֶחָד מִכֶּם דַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמַחֲשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר לֹא טוֹבָה. לְפִיכָךְ צָרִיךְ כָּל אָדָם שֶׁיִּרְאֶה עַצְמוֹ כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב. וְכֵן כָּל הָעוֹלָם חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב. חָטָא חֵטְא אֶחָד הֲרֵי הִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה וְגָרַם לוֹ הַשְׁחָתָה. עָשָׂה מִצְוָה אַחַת הֲרֵי הִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת וְגָרַם לוֹ וְלָהֶם תְּשׁוּעָה וְהַצָּלָה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי י כה) “וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם” זֶה שֶׁצָּדַק הִכְרִיעַ אֶת כָּל הָעוֹלָם לִזְכוּת וְהִצִּילוֹ. וּמִפְּנֵי עִנְיָן זֶה נָהֲגוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל לְהַרְבּוֹת בִּצְדָקָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים וְלַעֲסֹק בְּמִצְוֹת מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים יֶתֶר מִכָּל הַשָּׁנָה. וְנָהֲגוּ כֻּלָּם לָקוּם בַּלַּיְלָה בַּעֲשָׂרָה יָמִים אֵלּוּ וּלְהִתְפַּלֵּל בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת בְּדִבְרֵי תַּחֲנוּנִים וּבְכִבּוּשִׁין עַד שֶׁיֵּאוֹר הַיּוֹם:
אם אכן ראש השנה זהו הזמן שכולנו נידונים על מעשינו ושהעולם כולו נמצא על כף המאזניים אז בהחלט זה יום איום ונורא.
אבל זה לא רק המסגרת הכללית של היום אלא גם התפילות עצמן שמדגישות את האימה והפחד: אנחנו אומרים: “תן פחדך ה’ אלקינו על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת, וייראוך כל המעשים, עוז בידך וגבורה בימינך ושמך נורא על כל מעשיך”. אם כן, התפילה מדגישה את הפחד והמורא.
מעבר לכך, לאורך התפילה אנחנו מדגישים את מלכותו של ה’: “ימלוך ה’ לעולם אלקיך ציון לדור ודור הללויה”, “המלך הקדוש”, “מלוך על כל העולם בכבודך”, “ה’ אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה”, “מלך על כל הארץ… “.
ומהי התחושה שיוצרת המלכת מלכותו הקדושה של ה’ עלינו ועל כל העולם? “ואנחנו כורעים ומשתחווים לפני מלך מלכי המלכים”, כריעה והשתחוויה, פחד ואימה.
מכל המקורות הנ”ל נראה שאלה באמת ימים נוראים! אם כן, איך יתכן שאנחנו חוגגים, שמחים, נהנים מסעודת חג ואוכלים תפוח בדבש ושאר הסימנים? מה קורה פה?
וכל זה בשנה רגילה. אבל השנה כאשר אנחנו בעיצומה של מלחמה על עצם קיומנו, וכאשר יתכן שמלחמה זאת תתרחב לכל המזרח התיכון וגורל המדינה כולה תלוי ועומד וכאשר המילים “ועל המדינות בו ייאמר איזו לחרב ואיזו לשלום” שאנחנו אומרים בתפילה נוגעות ישירות למציאות שלנו היום, איך יתכן שראש השנה הוא חג אופטימי ושמח?
התשובה בעיניי היא שהסתירה במהות החג ובאופן שאנחנו חוגגים אותו משקפת סתירה פנימית במהותו ואופיו של ה’:
בנוגע לבריאת העולם המדרש בבראשית רבה כותב כך:
“ה’ אֱלֹהִים”- לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ כּוֹסוֹת רֵיקִים, אָמַר הַמֶּלֶךְ אִם אֲנִי נוֹתֵן לְתוֹכָן חַמִּין, הֵם מִתְבַּקְּעִין. צוֹנֵן, הֵם מַקְרִיסִין, וּמֶה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ? עֵרַב חֲמִין בְּצוֹנֵן וְנָתַן בָּהֶם וְעָמָדוּ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם בּוֹרֵא אֲנִי אֶת הָעוֹלָם בְּמִידַּת הָרַחֲמִים, הֲוֵי חֶטְיָיה סַגִּיאִין. בְּמיִדַּת הַדִּין, הָאֵיךְ הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד? אֶלָּא הֲרֵי אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ בְּמִידּת הַדִּין וּבְמיִדַּת הָרַחֲמִים, וְהַלְּוַאי יַעֲמֹד.
למרות שה’ עצמו הוא אחד, יש לו ממדים ומאפיינים מרובים שנמצאים, לפעמים, במתח זה עם זה. השם “אלוהים” משקף את האל הקפדן והתובעני—את מידת הדין—אבל שם השם משקף את היותו חנון ורחום, כלומר מידת הרחמים. השאלה היא באיזה מידה יברא את העולם? בפרק א של ספר בראשית מציג את ה’ כ”אלוהים” ואילו פרק ב מציג אותו את ה’ כ”ה’ אלוהים”. בא המדרש ואומר שהמתח הזה בין הפרקים משקף התלבטות פנימית בין הקב”ה לבין עצמו בזמן שהוא ברא את העולם. אם הוא יברא את העולם כ”ה'” אנשים לא ייקחו דין וחשבון על מעשיהם. אבל אם הוא יברא את העולם כ”אלוהים”, כיצד ישרוד העולם, בהתחשב בנטייה האנושית לחטא?
מה עשה? הוא החליט לברוא את העולם על ידי ערבוב של שני הממדים האלה של עצמו בתקווה שהעולם יוכל לעמוד. במילים אחרות, האל הרב-גוני מנהל את ענייני המין האנושי על ידי שילוב, באופן שאינו מובן לנו, של שני היבטים סותרים של עצמו.
ואכן אם ראינו קודם שהתפילה מציגה אותו כמלך שופט, קפדן המעורר אימה פחד, גם הממד השני שלו מופיע בתפילה: “זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים למענך אלוהים חיים, “יהי רצון מלפניך ה’ אלקינו ואלקי אבותינו מלך רחמן שתשוב ותרחם עלינו ועל מקדשך ברחמיך הרבים ותבנהו מהרה ותגדל כבודו.
אם כן, למרות שה’ הוא מלך, בניגוד למלכים אחרים הוא לא רק שופט וקפדן הוא גם מלך רחמן שחפץ בחיים. לפי זה גילוי מלכות ה’ בעולם הוא מקור לשמחה ולא רק לאימה ופחד.
אבל יש כאן עוד ממד:
נשים לב, ה’ לא מתואר רק כמלך אלא גם כאבא: “מי כמוך אב הרחמים זוכר יצוריו לחיים ברחמים…”, “הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד, על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאם ה’.”
ה’ הוא לא רק מלך רחמן אלא אב הרחמן ונראה לי שהרחמים של אבא יותר עמוקים וטבעיים מרחמיו של מלך. בראש השנה אנחנו מזכירים את אהבתו של ה’, האב, כלפי בניו וכתוצאה מכך הציפייה היא שירחם עלינו כרחם אב על בנים.
יוצא שיש כאן שלושה ממדים של ה’ שמוצגים כאן וכל אחד, או לפחות הראשון לעומת השני והשלישי, יוצרים תחושות שונות ומייצרות אווירות שונות לחלוטין.
לפי הראשון, זה יום נורא והתחושה היא של אימה ופחד ואילו לפי השני והשלישי זהו יום חג שבו ה’ גם כמלך וגם כאבא זוכר אותנו ברחמים ודן אותנו לטובה.
אז לאיזה אלוקים אנחנו פונים בראש השנה ומהי האווירה הנובעת מכך?
היום הרת עולם היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים, אם כבנים אם כעבדים, אם כבנים רחמנו כרחם אב על בנים, ואם כעבדים עינינו לך תלויות עד שתחננו ותוציא כאור משפטנו איום קדוש
התפילה הזאת עונה לשאלתנו והתשובה היא מדהימה להפליא. בדיוק כפי שילדים עושים מול להוריהם כאשר מעמידים את אבא מול אימא ולהיפך על מנת לקבל את מה שהם רוצים, כך אנחנו פונים אל הממדים השונים של ה’ ומשחקים אחד כנגד השני כדי לשרת את האינטרס שלנו לצאת זכאים בדין. אם אתה אבינו אז תשפוט אותנו כאב מול בניו ואם אתה מלך אז עינינו לך תלויות עד שתחננו ותוציא כאור משפטנו.
וכמובן שזה מה שעומד מאחורי הצירוף המוזר של “אבינו ו”מלכנו”. אנחנו כל כך רגילים לומר את שני הדברים האלה ביחד שאנחנו לרוב לא שמים לב שאלה מושגים סותרים ומנוגדים. האב הוא לא מלך והמלך הוא לא אב ואי אפשר לבן אנוש להתייחס אלינו גם כזה וגם כזה אבל הקב”ה יכול ולכן אנחנו מתפללים אליו בתקווה שיענה לתפילתנו, גם כאבינו וגם כמלכנו.
ואכן אנחנו מסיימים את התפילה עם המילים: אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ זְכֹר רַחֲמֶיךָ וּכְבוֹשׁ כַּעַסְךָ וְכַלֵּה דֶבֶר וְחֶרֶב וְרָעָב וּשְׁבִי וּמַשְׁחִית וְעָוֹן וּמַגֵּפָה וּפֶגַע רַע וְכָל מַחֲלָה וְכָל תַּקָּלָה וְכָל קְטָטָה וְכָל מִינֵי פֻרְעָנֻיּוֹת וְכָל גְּזֵרָה רָעָה וְשִׂנְאַת חִנָּם מֵעָלֵינוּ וּמֵעַל כָּל בְּנֵי בְרִיתֶךָ:
יוצא אם כן שמצד אחד ראוי להתייחס לראש השנה כאחד מהימים הנוראים וגם כאחד החגים השמחים והמרוממים במהלך לוח השנה.
מצד אחד אנחנו חוששים מאימת הדין אבל מצד השני היות שה’ הוא גם מלך רחמן וגם אב רחמן אנו מתפללים ומקווים שאכן יכבוש את כעסו ויכלה את כל המגפות והפורעניות ושנאת החנם, ושתכלה שנה וקללותיה.
לפני כמה שנים פקד אותנו מגפה קשה, אחר כך הוכינו במכת שנאת חינם והשנה סבלנו פורענות קשה, קשה מנשוא. נראה כאילו התגלה אלינו ה’ כמעט לגמרי כמלך שנוכחותו מאיימת ומפחידה שדן אותנו לרעה ושעברנו שנה שלמה של ימים נוראים.
נתפלל כולנו שבשנה הקרובה ה’ יתגלה אלינו במידת הרחמים כמלך רחמן וכאבא אוהב, ויברך אותנו בשנה של חיים, בריאות, ניצחון על אויבנו, החזרת חיילנו וחטופנו בשלום, שובם של תושבי הצפון והדרום לבתיהם בבטחה, ואחדות ואהבה בינינו ובין עצמנו.
שנה טובה וכתיבה וחתימה טובה!
