אנחנו רגילים לתאר את יוסף כצדיק למרות שמעולם לא מופיע תואר זה במקרא. ובכל זאת ניתן לכאורה להוכיח שהוא צדיק מהסיפור המקראי. למשל, כאשר אשת פוטיפר מפתה אותו, במקום להיכנע ליצר הוא ממאן מתוך נאמנות לבעלה ומתוך מחויבות לערכי המוסר הנעלים: “ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוהים?” ועוד, לאחר שאחיו השליכו אותו לבור בציפייה שימות שם ולאחר שהוא נמכר לבסוף למצרים, ולאחר שנשלח לבית הכלא על לא עוול בכפו, הוא היה יכול לשמור טינה כלפיהם ולנקום בהם כאשר הוא הגיע למעמד של משנה למלך והאחים היו תלויים בו בגלל הרעב. אבל במקום זאת הוא ראה את כל מה שעבר עליו בשנים אלה כהגשמה של תכנית אלוקית גדולה שנועדה להביא אותו למצב שבו הוא יוכל לספק להם אוכל בתקופת הרעב: “ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם… וישלחני אלוקים לפניכם לפליטה גדולה.” ויותר מכך, כאשר הם מגיעים למצרים הוא מושיב אותם באחד האזורים המשובחים במצרים-ארץ גושן- והוא דואג להם ולכל צרכיהם. אותו ילד מפונק שהתגאה בעליונותו על האחים עכשיו מתנהג כמבוגר האחראי והוא רואה את כל הגדולה שלה הוא זכה כשליחות של ה’ על מנת שיוכל לעזור למשפחתו, והוא פועל בהתאם בנחישות ובמסירות.
אבל האם הוא באמת הבין נכונה את התכנית האלוקית? הרי הפרשנות שלו לאירועים שקרו לו במהלך חייו היא רק הפרשנות שלו ומעולם לא אושרה עלי ידי ה’ בכבודו ובעצמו. אז אולי יוסף טועה כאן?
מצד אחד, ניתן להוכיח את צדקות הפרשנות שלו מהאירועים שמתרחשים סביבו. הרי ה’ הבטיח “כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם” כלומר, ה’ הבטיח שיבוא יום שיהיו גרים בארץ זרה והנה היום הזה מתממש בעזרתו. אולם מצד שני, הרי כתוב גם “ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול… ודור רביעי ישובו הנה…” הרי ה’ מעולם לא הבטיח שיהיה להם טוב במצרים, שמישהו ידאג להם ויטפל בהם, שיישבו בנחת באזור הכי יפה והמשובח, אלא ה’ הבטיח “ועבדום ועינו אותם”!!!
ועוד, כל ההבטחות לאבות מדברות על כך שברכת הפריון וקיום הברית יתרחשו בארץ ישראל. האם יוסף בכלל מזכיר את ארץ ישראל? להיפך, הרי יוסף מושיב אותם בארץ גושן כדי שייהנו “מטוב ארץ מצרים” ו”יאכלו את חלב הארץ”. טוב ארץ מצרים ולא “טובה הארץ מאד מאד“, ו”חלב מצרים” ולא “ארץ זבת חלב ודבש”. הוא גם נותן להם “אחוזה בארץ מצרים”, במצרים ולא ב”ארץ אחוזתכם“!
לבסוף, מדוע יוסף קרא לבנו מנשה? “כי נשני אלוהים את כל עמלי ואת כל בית אבי”. כלומר, יוסף מברך על כך שה’ עזר לו לשכוח את כל בית אביו ואת כל עברו, עם כל המשתמע מכך. ואחר כך כיצד הוא קורא לבנו השני? “אפרים”. למה? “כי הפרני אלוהים בארץ עניי”. כלומר, מבחינת יוסף העבר נשכח וההצלחה והפריון שלהם הוא זוכה מתרחשים דווקא כאן במצרים. בעיניו הוא כבר הגיע אל המנוחה ואל הנחלה והתמונה רק תושלם כאשר משפחתו תצטרף אליו. נראה שליוסף אין שום עניין לחזור לארצו ולמשפחתו בארץ ישראל.
אבל מה עם הברית “פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך…ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ”?? האם לפריון ושגשוג במצרים ייחלנו, האם לכך התפללנו? אז מה עובר ליוסף בראש כאן?
אם נחזור אחורה בזמן לתקופת נערותו של יוסף מה אנחנו יודעים עליו? שאביו אהב אותו מכל בניו, שהוא פינק אותו בכתונת פסים, שהאחים שנאו אותו על כך, שהוא חלם חלומות גרנדיוזיים על כך שיום אחד הוא יגיע לגדולה ואחיו והוריו ישתחוו לו, שהוא סיפר להם על כך והם שנאו אותו עוד יותר, ושבעודו בן 17 אביו שלח אותו מביתו לחפש את אחיו ומאז הוא לא חזר.
האם בשלב זה בחייו של יוסף הוא היה מודע לברית עם האבות? לא רק שאין עדות לכך בכתוב אלא גם לא סביר שיעקב יספר על כך לנער צעיר כל כך, שגם התנהגותו לא הייתה בוגרת במיוחד.
אם כן, מצד אחד צדקותו של יוסף ניכרת בכך שהוא נותן פרשנות דתית לאירועים שהתרחשו בחייו אבל מצד שני הוא חושב בטעות שסיפור הגדולה שלו הוא חזות הכול, ולאחר שהמשפחה תצטרף אליו במצרים והוא ידאג להם ואז, they will all live happily ever after.
אם כן הבעיה אצל יוסף היא שהיה לו ביטחון מופרז בסיבת עלייתו לגדולה ובחשיבותו ההיסטורית. נכון שיש לו תפקיד חשוב בישועת עם ישראל אבל הוא לא המושיע. אז מתי נודע לו לראשונה על הברית? רק כאשר יעקב הגיע ונפגש איתו כפי שמסופר בפרשתנו: “ויאמר לו: קל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען ויברך אותי. ויאמר אלי הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לקהל עמים ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחוזת עולם”. יוסף כאן שומע לראשונה שעתיד עם ישראל לא יהיה במצרים אלא “ונתתי את הארץ הזאת לאחוזת עולם!
יתכן גם שזאת הסיבה שיעקב העדיף את אפרים על פני מנשה הבכור. אם יוסף חושב שאפרים מסמל את ברכת הפריון וההצלחה במצרים הרי יעקב רוצה לחנך אותו שאפרים הוא סמל להגשמת הפריון שיתממש בארץ ישראל, ולא במצרים. כלומר, יעקב מנסה לשים את יוסף במקומו הראוי. לא כל מה שהוא ייחס לעצמו ולמשמעות חייו הוא בהכרח נכון בתכנית האלוקית הגדולה. יוסף בוודאי תרם את חלקו אבל עתידו של עם ישראל תלוי בגורמים הרבה יותר גדולים ממנו.
בשבועות האחרונים הכריזו עוד שני מועמדים לראשות הממשלה בנוסף לארבעה שכבר ישנם. כלומר יש כבר 6 מועמדים לראשות הממשלה וכל אחד טוען שרק אם הוא ימונה לראש הממשלה כל בעיות המדינה יופתרו, שרק הוא יציל את המדינה מחורבן, וכאילו אומרים על עצמם “וישלחני אלוקים לפניכם לפליטה גדולה”. נו, אז תגידו, זו פוליטיקה.
אבל מה איתנו? האם אנחנו אמורים להאמין שעתיד המדינה תלוי בהצבעה שלנו באדם זה או אחר? האם אנחנו ניגרר לאותו פולחן אישיות שהמועמדים רוצים ונאמין שהכול תלוי אך ורק בהם? או האם נשכיל להבין שאין מועמד אחד, טוב ככול שיהיה, שיוכל לפתור את כל הבעיות שניצבות בפנינו? האם נדע להסתכל מעבר לסיסמאות ולהבין שאנחנו חיים במדינה ובמציאות מורכבת ושאין פתרונות קסם? והאם נהיה חכמים מספיק כדי לדעת שפוליטיקאים הם לא חזות הכול אלא שעתיד המדינה תלוי גם, ואולי בעיקר, בהתנהגות שלנו ובתכנית האלוקית עבורנו?
שבת שלום
