דבר תורה הזה הוא לזכר אמי שנפתרה בדיוק היום, כ”ז באדר, לפני שנה.
האמת היא שאם אנחנו רוצים למצוא קשר בין פרשת השבוע “ויקהל-פקודי” לבין הפרשה המיוחדת שאנחנו קוראים מחר-פרשת החודש לא צריך ללכת רחוק. בפרשת החודש נאמר “החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשה השנה”- כלומר שמתחילים לספור את חודשי השנה מראש חודש ניסן בגלל שבחודש הזה נגאלו אבותינו ממצרים ובפרשיות “ויקהל פקודי” בפרק מ פסוק יז כתוב” ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן.” כלומר יום הקמת המשכן המופיע בפרשת השבוע היה באחד לחודש ניסן של השנה השנייה בדיוק שנה לאחר המצווה שנאמרה בפרשת החודש של השנה הראשונה.
השאלה היא האם מדובר על צירוף מקרים או שמא העובדה ששניהם אירעו באותו יום מצביעה על קשר פנמי ומהותי בין שני הדברים?
נדמה שניתן להצביע על קשר מהותי. הרי החל מחודש ניסן ה’ התחיל לגלות את עצמו כמי ששומע את נאקת בני ישראל, גואל אותם מהעבדות והעינוי, מעניש את האחראים לדיכויים, דואג להם ומספק את צרכיהם במדבר עד לשיא של התגלותו בהר סיני בכול גדולתו והודו במתן תורה.
הבעיה שהייתה יכולה להיווצר עבור העם היא, מה יהיה אחרי המעמד הגדול הזה? כיצד יכולים לחזור לשגרת החיים לאחר שנוכחות ה’ היית כל כך קרובה ומיידית? כיצד יוכלו להמשיך במסע הארוך לכיוון ארץ ישראל כאשר נוכחות ה’ הגדולה נשארה מאחור?
התשובה היא המשכן. בניית המשכן מאפשרת לבני ישראל להתקדם במסעם ולדעת שה’ היה איתם בצורה מוחשית לא רק במעמד הגדול והחד פעמי של הר סיני אלא לאורך כל הדרך במדבר עדי שיגיעו לארץ ישראל. אין צורך להתגעגע לעבר של השנה הראשונה כי בשנה השנייה התחיל פרק חדש בתולדות עם ישראל שבו ה’ ישרה את שכינתו באופן קבוע בתוך מחנה בני ישראל. האירוע החד-פעמי הפך לחלק משגרת חייהם היום-יומית. החל מן השנה השנייה יהיה מיני הר סיני שיתהלך איתם לאורך כל הדרך.
אולם אם נדייק נראה שיש הבדל בין נוכחות ה’ של השנה הראשונה לנוכחות ה’ בשנה השנייה. ביציאת מצרים ה’ הוא המדריך והוא המוביל – “וה’ הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם” ואילו במשכן ה’ נמצא בתוך המחנה “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”. ה’ הוא לא רק מוביל את העם אלא נמצא בתוכם, הוא לא רק מקדים לפניהם להראות להם את הדרך אלא גם חי בתוכם ומתוך כך הופך למקור להשראה להתנהגות קדושה וטהורה.
ניתן גם לראות את משמעות המשכן שבשנה השנייה בהשוואה לאירועים של השנה הראשונה מצד אחר. ביציאת מצרים ובמתן תורה ה’ הוא הפועל וה’ הוא האחראי ואילו בני ישראל הם פאסיביים. זוהי נוכחות ה’ שיורדת ממרומים ומטיבה ומקדשת את בני ישראל מלמעלה. אולם בבניית המשכן נוכחות ה’ באה מכיוון אחר. בני ישראל נצטוו לבנות את המשכן במעשה ידם ומתוך כך השכינה שורה בתוכם. הקדושה חלה רק לאחר פעולה אקטיבית של העם. רק לאחר השקעה של זמן מאמץ ומלאכה רבה ה’ משכין את שכינתו בעם. ה’ דורש השתתפות פעילה של העם כתנאי להשראת השכינה.
לפי זה, ניסן של השנה השנייה לא מסמל המשכיות של ניסן של השנה הראשונה אלא דווקא שינוי כיוון, תקופה חדשה או עידן חדש במערכת היחסים בין הקב”ה והעם.
אבל אני רוצה להצביע על קשר בין ניסן של השנה הראשונה והשנה השנייה מזווית ראיה אחרת. עד כאן הדגשנו את הקשר בהנחה שמשמעותו העיקרית של חודש ניסן בשנה הראשונה היא בניסים שה’ חולל עבורנו בהוציאנו מצרים ובגאולה שה’ גאלנו וכיצד המשכן בשנה השנייה מהווה השלמה או שינוי מגמה במערכת היחסים שבין ה’ לבין העם.
אולם אני רוצה להציע גישה אחרת לקשר שבין חודש ניסן של השנה הראשונה לניסן של השנה השנייה.
על המילים -“החודש הזה לכם ראש חדשים”-הספורנו כותב כך
“מכאן ואילך יהיו החדשים שלכם, לעשות בהם כרצונכם, אבל בימי השעבוד לא היו ימיכם שלכם, אבל היו לעבודת אחרים ורצונם. לפיכך “ראשון הוא לכם לחדשה השנה”-כי בו התחיל מציאותכם הבחיריי.”
לאמור, החשיבות של חודש ניסן היא לא רק בכך שאנו מכוונים את לבינו כלפי שמיא, שאנחנו מודים לה’ על הניסים שחולל עבורנו ועל הגאולה ועל הישועה שעשה לנו אלא גם, ואולי בעיקר, על כך שבעקבות הגאולה נהיינו אנושיים יותר, נהיינו בני אדם חופשים ועצמאים שמסוגלים לבחור בדרכינו, לקחת אחריות על מעשינו ולעצב את עתידנו. כשהיינו משועבדים לא היו הזמן והמרחב שלנו אלא היינו כפופים “לעבודת אחרים ורצונם” אולם החל מחודש ניסן של השנה הראשונה אנחנו מתחילים מציאות חדשה שהיא “לכם” שאנחנו פועלים לא לפי רצונם של אחרים אלא על פי רצוננו שלנו, לא הם בוחרים עבורנו אלא אנחנו בוחרים עבור עצמנו.
לפי פירוש זה ניתן להציע גם שחשיבותו של חודש ניסן בשנה השנייה היא לא במה שהיא מלמדת על היחס שבין הקב”ה לבין עם ישראל אלא במה שהיא מלמדת על יחס שלנו לעצמינו, לאנושיותנו, לאותה חירות ובחירה שניתנו לנו בשנה הראשונה.
והנה מה מתארת התורה בפרשתנו על בניית המשכן? הם נצטוו לבנות מקדש אבל נדרשו לתרום מרכושם הפרטי כדי לעשות זאת. ומה נאמר? “ויבואו כל איש אשר נשאו ליבו וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת ה’ למלאכת אוהל מועד ולכול עבודתו ולבגדי הקודש. ויבואו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב.. וכל איש אשר נמצא איתו תכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים ועורות אלים מאדמים ועורות תחשים…וכו’
עד שמשה היה צריך להכריז “איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש!!” ורק בעקבות הכרזה זו “ויכלא העם מהביא”
צריך להבין את החשיבות של הדבר הזה. לעם ישראל היו את כל הסיבות שבעולם לא לתת. הרי הם עבדים, הם הוכו, עונו, נהרגו, וזכויותיהם ורכושם נשללו במשך 400 שנה. 400 שנה!!
וסוף סוף אחרי כל הסבל הזה הם יצאו לחירות ברכוש גדול. סוף-סוף קצת צדק, קצת תיקון של מעוות, סוף סוף ליהנות קצת מהחיים. לנוח, להירגע קצת חופש. ועכשיו יש כסף שמאפשר זאת. לקנות תכשיטים יפים, בגדים יפים, קצת חופשה בחו”ל במלון יפה, קצת קאנטרי קלאב, קצת כיף. סוף סוף החיים הטובים.
והנה עברה בסך הכול שנה. מה זה שנה של חופש לעומת 400 שנה של עבדות ועינוי! זה כלום!
ולכן כאשר נקראו לתרום ניתן היה בצדק לצפות שיגידו-מה עכשיו? סוף סוף יש לנו כסף ואנחנו מתחילים קצת ליהנות מהחיים עכשיו אתה מבקש שנתרום? עזוב איתי, תן לי קצל לחיות. היינו מצפים שיטרקו את הדלת ויאמרו למשה “לא עכשיו! תחזור פעם אחרת אולי בעוד כמה שנים אחרי שנחזור מהחופשה המשפחתית.”
והנה למרבה הפלא התנדבו עוד ועוד ובלי סוף עד שמשה היה צריך לומר להם “די כבר!!”
כלומר אם החשיבות של ניסן של השנה הראשונה היא המציאות החדשה של בחירה הנה בדיוק שנה לאחר מכן הם משתמשים בבחירה זאת לדבר הכי נפלא, הכי נשגב, הכי מרומם והכי קדוש שרק אפשר. זוהי הבחירה במיטבה ובגדולתה.
הבחירה הזאת הייתה במקום מסוים ובזמן מסוים בתולדות עמינו.
אולם הלקח הוא לדורות.
אם רק נלמד לנצל את בחירה שניתנה לנו לדברים מרוממים ובעלי ערך וקדושה נוכל לומר שהפנמנו את המסר האמיתי של חודש ניסן הבא עלינו לטובה.
שבת שלום!
