אני לא יודע מה איתכם, אבל איך שבעל הקריאה מתחיל את המילים הראשונות של ספר ויקרא המחשבות שלי בורחות למחוזות אחרים, אני מתחיל לנמנם, וככול שעוברות הדקות אני רק מחכה שהקריאה כבר תסתיים. לא שאני תמיד מרוכז בקריאת התורה אבל בספר ויקרא יש לי בעיה מיוחדת היות שכמעט ואין סיפורים, כמעט הכול פרטים טכניים על הקורבנות שלא מעניינים אותי ולא נוגעים לחיי. אני אומר לעצמי תודה לאל שפורים לפעמים נופל בזמן כשקוראים את ספר ויקרא כך שאפשר לדבר קצת על מגילת אסתר, או בסיפור עמלק בפרשת זכור, רק לא על פרשת השבוע.
אבל השנה ספר ויקרא העיק עלי במיוחד. הבן שלי בכיתה ה’ לומד את ספר ויקרא בבית הספר ואנחנו לומדים ביחד למבחנים בתורה ומתברר שהוא נדרש ללמוד את פרטי הקרבנות השונים, טהרת המצורע והיולדת, זב וזבה ועוד. לא רק שקשה לי לעזור לו כי אני עצמי לא מתמצה בדינים אלה אלא כשהוא אומר שזה נורא משעמם אני חייב להודות שאני מסכים איתו וכאשר הוא לומד על פרטי הזאת הדם על המזבח ואומר “איכס” אני חייב לומר לו שזו גם התחושה שלי.
אלא שלמרות הקושי הזה אני מבין מדוע הוא נדרש ללמוד את ספר ויקרא. הרי אנחנו לא רשאים לבחור ללמוד וללמד רק את הסיפורים המעניינים אותנו ולוותר על השאר כי גם אלה וגם אלה הם תורה, הם המורשה שלנו והם קדושים.
אבל אם יש דבר אחד שמוציא אותי מדעתי כבר שנים רבות זה המסורת שהתחילה כבר בתקופת חז”ל ונמשכה במשך הדורות ועד היום בחלק מן הקהילות החרדיות שמתחילים ללמוד חומש מספר ויקרא. רגע, מתחילים את הלימוד בספר ויקרא???!!!
היעלה על הדעת שנלמד את ספר ויקרא לפני שמלמדים על בריאת העולם, על אדם וחוה, על גן עדן ועץ הדעת, על קין והבל, על נוח והמבול, על אברהם אבינו ושרה אימנו וסיפורי האבות והאימהות, על יציאת מצרים, קריעת ים סוף, על ההתגלות בהר סיני ועל מתן תורה?!!
ממילא אם זה היה בחוג של כוהנים בזמן שבית המקדש היה קיים אבל דורות אחרי החורבן? איזה היגיון יכול להיות במסורת מן הסוג הזה? אני חושש שאם היו מלמדים אותי ספר ויקרא לפני הספרים האחרים אני לא הייתי בכלל מגיע לספרים האחרים! אז איך ניתן בכלל להסביר את המסורת הזאת?
נראה שחז”ל עצמם היו מודעים לשאלה הזאת. ויקרא רבה ז, ג: אמר רבי איסי: מפני מה מתחילין לתינוקות בתורת כהנים, יתחילו להן מבראשית?! אמר הקב”ה הואיל וקרבנות טהורין והתינוקות טהורין, יבואו טהורים ויתעסקו בטהורין.
זוהי תשובה יפה אבל נראית לי דחוקה מאד וגם אם היא נכונה היא וודאי לא פותרת את הבעיה הדידקטית עבור התלמידים הצעירים שצריכים ללמוד את הספר.
אבל תשובה אחרת מצאתי בספר של משכיל מסוף המאה ה-19 בשם ראובן אשר ברודס . ב-1888 ברודס כתב ספר ‘שתי קצוות’ שבו ניסה לגשר בין עולם ההשכלה לעולמה של היהדות הדתית. אחת מנקודות היופי שהוא מצא ביהדות הדתית היה דווקא עניין התחלת הלימוד בחומש בספר” ויקרא”. ברודס מתאר איך הילד המתחיל ללמוד חומש נושא דרשה בפני קהל בחג השבועות. וזה סדר הדרשה: הילד הדרשן לבוש בבגדים מהודרים ומקושט בשעונים ובשרשראות זהב עומד על השולחן. בצדו ,על הספסל, עומד ילד אחר שנקרא המקשן. המקשן שואל וילד הדרשן עונה.
להלן נוסח הדרשה בסיפורו של ברודס:
– מדוע העמידוך על השולחן? שאל המקשן.
– יען כי החלותי ללמוד חומש, ענה הדורש.
– מה זה חומש?
– חומש הוא תורת ה’ תמימה אשר נתן לנו אלוהינו על ידי משה עבדו.
– ומה לך ולחומש זה?
– אנוכי הנני בן ישראל, המצוּוה “לעשות לשמור ולקיים” את כל הכתוב בו, ועל כן הנני לומד בו למען דעת את המעשה אשר לנו לעשות, ואת המצוות אשר לנו לשמור ולקיים.
– ומה למדת בחומש הזה?
– ספר ‘ויקרא’.
– מה זה ‘ויקרא’? יהודי או נוכרי?
שחוק שפתים נראה על פני האנשים לשמע השאלה הזאת.
– ‘ויקרא’ איננו שם אדם – ענה הילד הדרשן בקול גערה – ‘ויקרא’ היא
תיבה.
– ומה תרגום התיבה הזאת?
הילד תרגם לפניו בשפת יהודית אשכנזית את הפועל הזה.
– מי קרא?
– ה’ אלוהי ישראל!
– למי קרא?
– אל משה.
– מי הוא משה?
– אדון כל נביאים.
– ומה ביקש ה’ מאת הנביא הזה?
– להודיע את תורתו ואת מצוותיו.
– ומה המצווה הכתובה בספר ‘ויקרא’?
– בספר ‘ויקרא’ כתובים דיני הקורבנות.
– ומדוע זה החלות ללמוד את הדינים האלה?
– להורות לאיש ישראל שיש מצווה להקריב את נפשו קורבן בעד אמונתו ואלוהיו.
– ומה תדע עוד לספר באוזני על אודות ‘ויקרא’?
– אות אלף בתיבת ‘ויקרא’ היא קטנה מכל האותיות.
– ומדוע?
– להורות לנו כי התורה לא נקנית אלא למי שמשפיל את דעתו עליה; וכל איש המתגאה בתורתו, התורה נשכחת ממנו… משה רבנו היה אדון הנביאים, והיה ענו מכל אדם, וממנו ילמד כל איש שלא להתגאות
בתורתו נגד חבריו…
– ומדוע קטנה אות אלף, ולא אות אחרת?
– יען כי אלף פירושו למד.
– ומדוע תתגאה אתה בדרשתך זאת?
– חס ושלום, אנכי לא אתגאה.
– ומדוע תעמוד על השולחן?
– הנני שומע בקולך, והנני יורד ממנו…
– טוב דרשת, בני! טוב מאוד, אמר המלמד
זה סיפור יפה ואלה רעיונות יפים, הקרבה, ענווה וצניעות שעולים לפי בראודס מתוך תחילתו של ספר ויקרא. אבל אולי הפתרון לחידה נמצא לא בתחילת הספר אלא דווקא בהמשכו. מה אנחנו קוראים בפרק י”ט של ספר ויקרא? בין היתר “לא תלך רכיל בעמך ולא תעמוד על דם רעך אני ה’. לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. לא תקם ולא תטר את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ה'”.
אלה המצוות הנעלות הנשגבות והמעוררות השראה שיש בכל התורה כולה, ואולי הן החוקים המוסריים ביותר שניתנו אי פעם בהיסטוריה של האנושות! ואיפה המצוות אלה מופיעות? דווקא בספר ויקרא! מדוע?
נדמה שהתורה בעצמה עונה על שאלה זאת בתחילת פרק יט: “קדושים תהיו כי קדוש אני ה’ אלוקיכם”. אבל מה הקשר בין זה לבין הקרבנות שתופסים את חלקו הראשון של הספר?
כנראה שספר ויקרא מתחיל במה שבאופן טבעי נתפס כמקור הקדושה, הקרבנות הקדושים שמקריבים במקום הקדוש בעזרת האנשים הקדושים. אולם בהמשך הספר, התורה רוצה ללמד אותנו שהשגת הקדושה לא מוגבלת רק למקום אחד, ולקבוצה מסוימת של אנשים, ולפולחן ספציפי אלא הקדושה יכולה להימצא בכל מקום, אצל כל אדם ובפעולות ובמצבים שכולנו נתקלים בהם ביום יום.
כלומר, ספר ויקרא מתחיל במקור הראשוני של קדושה אבל בהמשכו מתאר את הרחבתה והתפשטותה לכול שכבות החברה וכל תחומי החיים. וכמו שספרים טובים לפעמים מתחילים בפרטים קטנים שחשיבותם איננה מובנת במבט ראשון ורק בהמשך הדברים מתבהרים, כך אולי גם ספר ויקרא.
אז אם הילדים, וגם אנחנו, משתעממים מהתחלת הספר נאמר להם, וגם לעצמינו, לקרוא הלאה בסבלנות ואז נגלה, אולי, שכל המאמץ היה שווה.
שבת שלום!
