בברכת שחר שאנו אומרים בכל יום, כתוב כך:
אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, וְאֵלוּ הֵן: כִּבּוּד אָב וָאֵם, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ שַׁחֲרִית וְעַרְבִית, וְהַכְנָסַת אוֹרְחִים, וּבִקּוּר חוֹלִים, וְהַכְנָסַת כַּלָּה, וּלְוָיַת הַמֵּת, וְעִיּוּן תְּפִלָּה, וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ וּבֵּין אִיש לְאִשְׁתּוֹֹ, וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם.
המילים הללו בסידור מבוססות על המשנה בפאה א, א ועל ההרחבה של רַב יְהוּדָה בַּר שֵׁילָא בשם רַבִּי אַסִּי בשם רבי יוחנן במסכת שבת. העובדה שאדם זוכה לשכר גם בעולם הזה וגם בעולם הבא בגלל קיום מצווה מסוימת מעידה באופן ברור על חשיבותה המיוחדת של מצווה זו. וברשימה זו מוזכרת, בין היתר, מצוות הכנסת אורחים.
והגמרא במסכת שבת מרחיקה לכת עוד יותר בהקשר למצווה זו, וכותבת כך:
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גְּדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִין כְּהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ… וְרַב דִּימִי מִנְּהַרְדְּעָא אָמַר: יוֹתֵר מֵהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ… אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: גְּדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִין מֵהַקְבָּלַת פְּנֵי שְׁכִינָה
כלומר, לא רק שמצווה זו היא חשובה, אלא שלפי דעה אחת מצווה זו חשובה כמו השכמת בית המדרש, ולפי דעה אחרת אף יותר מהשכמת בית המדרש. ולפי דעת שלישית מצווה זו חשובה יותר אפילו מקבלת פני השכינה!!
אלא שכשמעיינים ברמב”ם מגלים את הדבר המפתיע הבא: בספר המדע מופיעות הלכות תלמוד תורה שכוללות 7 פרקים, בספר אהבה מופעיות הלכות תפילה שכוללות 14 פרקים, אבל לגבי הכנסת אורחים לא רק שאין קובץ של הלכות בנושא אלא שיש רק אזכור אחד ויחיד, והוא בסוף הלכות אבלות.
וכך הוא כותב שם: “מצוות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס כלה, וללוות האורחים” אבל אין הוא מסביר שם או באף מקום אחר כיצד מקיימים מצווה זו.
המצב בשולחן ערוך הוא אפילו יותר קיצוני. ישנם שני סימנים ביורה דעה על הלכות תלמוד תורה, וישנם קרוב ל-90 סימנים באורח חיים שעוסקים בהלכות תפילה.
ומה יש לשולחן ערוך לומר על מצוות הכנסת אורחים? תופתעו מאד לשמוע, אבל התשובה היא כלום!!! חיפשתי ולא מצאתי אפילו אזכור אחד בכל השולחן ערוך של הכנסת אורחים!!
אז אם מצווה חשובה זו לא זכתה להתייחסות בספרות ההלכה נדמה לי שמחובתנו להתחיל את המלאכה, ולהציע הלכות כאלה בעצמנו.
ועל בסיס מה נציע הלכות אלה? על בסיס הסיפור של הכנסת האורחים של אברהם אבינו שמופיע בפרשתנו. הבה נתחיל:
“וירא אליו ה’ באלני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום”. מדוע אברהם יושב פתח האהל דווקא בשעה הכי חמה של היום? רש”י אומר: פתח האהל-לראות אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו.
על פי זה נוכל להציע הלכה א: מצווה עלינו לתור אחר אורחים שנוכל להזמינם אלינו הביתה ולא לחכות שיפנו אלינו ויבקשו מאיתנו.
לאורך הסיפור מודגשת המהירות שבה אברהם קיבל את אורחיו וסיפק את צרכיהם: “וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האוהל… וימהר אברהם האהלה אל שרה וימר מהרי שלש סאים קמח סולת לושי ועשי עוגות. ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב ויתן אל הנער וימהר לעשות אותו.
אם כן, נוכל ללמוד מכאן הלכה ב: יש להזדרז ביתר שאת בהכנסת אורחים אלינו הביתה.
לכאורה אברהם לא מכיר אנשים אלה והוא קורא להם “אדני”. גם אם זה היה לשון חול, “האדונים שלי”, האם זה לא מדהים שאברהם שכבר קיבל את הבשורה שעתיד להיות גוי גדול קורא לעוברי אורח סתמיים “אדונים”? והדבר הנכון כפליים אם “אדני” כאן הוא לשון קודש.
אם כן, נוכל ללמוד הלכה ג: יש להתייחס אל האורחים, גם אם הם אנשים פשוטים, כאילו הם אנשים מכובדים מאד.
“יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם”. מכאן ניתן ללמוד הלכה ד: הכנסת אורחים מחייבת גם הושטת יד ועזרה כאשר האורחים שלנו הגיעו מותשים ומלוכלכים מהדרך.
“והשענו תחת העץ”- איזה “עץ”? כנראה שהיה לאברהם רק עץ אחד והוא החליט להושיב אותם דווקא תחת עץ זה, שיש בו צל ונעים לשבת תחתיו.
מכאן ניתן ללמוד הלכה ד: יש להושיב את האורחים במקום נוח ולהלין אותם בחדר יפה בבית.
“וימהר אברהם אל שרה ויאמר: מהרי שלש סאים קמח סולת לושי ועשי עוגות. ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב ויתן על הנער וימהר לעשות אותו. ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם”. במקום לתת לאורחים פרוסת לחם פשוטה ומים, אברהם דאג לכך שתהיה להם ארוחת גורמה עם מיטב המוצרים, המנות, המאכלים, והמטעמים.
אם כן, נוכל ללמוד הלכה ה: על בעלי הבית להכין ולהגיש לאורחיהם את המאכלים הטובים והטעימים ביותר שרק ניתן.
ואולי ההלכה החשובה מכל, ניתן ללמוד מהמסגרת של הסיפור. הרי מה נאמר לפני זה? “וירא ה’ אליו באלני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום”. ה’ בא לבקר את אברהם, ולפי חז”ל הוא בא לקיים את מצוות ביקור חולים לאחר שאברהם זה עתה נימול. אולם באמצע ביקורו של ה’ מגיעים אליו אנשים. אז מה אברהם אמור לעשות?
נאמר בפסוק “ויקם לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה”. כלומר אברהם מחליט לקבל את פניהם למרות שה’ עדיין נמצא אצלו בבית.
היתכן? מה קורה כאן?
לשאלה זו בדיוק מתייחסת הגמרא במסכת שבת:
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: גְּדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִין מֵהַקְבָּלַת פְּנֵי שְׁכִינָה, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמַר ה׳ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם. מִדַּת בָּשָׂר וְדָם, אֵין קָטָן יָכוֹל לוֹמַר לַגָּדוֹל ״הַמְתֵּן עַד שֶׁאָבֹא אֶצְלְךָ״, וְאִילּוּ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּתִיב ״וַיֹּאמַר ה׳ אִם נָא מָצָאתִי וְגוֹ׳
כלומר, עד כמה שזה בלתי נתפס בעינינו, אברהם אמר לה’ “אני מבקש ממך להמתין כי בינתיים הגיעו אורחים, ואני חייב ללכת ולקבל את פניהם. אחזור אליך לאחר מכן.”
ומה שהיה יכול להיתפס בעיני הקב”ה כחוצפה שאין כדוגמתה, אומר לנו רבי אלעזר שזו גדולתו של ה’. בניגוד לבשר ודם, ה’ לא מקפיד על כבודו והוא מוכן לחכות בסבלנות.
אז מה ניתן ללמוד מכך הלכה למעשה:
ראשית, שמצוות הכנסת אורחים אמורה לדחות מצוות בין אדם למקום או לפחות חלקן בנסיבות מסוימות.
שנית, שאולי כחברה אנו צריכים לחשוב מחדש על כל מערכת היחסים בין מצוות אדם למקום למצוות בין אדם לחברו. אם מצוות הכנסת אורחים היא גדולה מקבלת השכינה, אולי זה נכון גם לגבי מצוות בין אדם לחברו אחרות.
ולבסוף, אם מצווה כמו הכנסת אורחים היא גדולה מהקבלת פני השכינה, אז אם ישנן תלי תלים של הלכות הנוגעות לכל פרט פרט של מצוות בין אדם למקום, מן הראוי שיהיו גם תלי תלים של הלכות הנוגעות לפרטי קיום מצווה זו, ואולי גם למצוות בין אדם לחברו אחרות.
היום רק ניסינו להדגים תהליך זה. האתגר הגדול הוא של הרבנים ושל פוסקי ההלכה בדורות הבאים.
שבת שלום
