עַל־כֵּ֡ן לֹֽא־יֹאכְל֨וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־גִּ֣יד הַנָּשֶׁ֗ה אֲשֶׁר֙ עַל־כַּ֣ף הַיָּרֵ֔ךְ עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֤י נָגַע֙ בְּכַף־יֶ֣רֶךְ יַֽעֲקֹ֔ב בְּגִ֖יד הַנָּשֶֽׁה׃
המצווה הזאת היא אחת המוזרות בכל התורה כולה. נזכור את הנסיבות. לפני המפגש הטעון עם עשיו, יעקב מעביר את משפחתו ואת רכושו לצד השני של מעבר יבק בבקעת הירדן והוא נשאר לבדו. במהלך הלילה, איש מסתורי—שבהמשך מתברר כמלאך ה’—מופיע ונאבק עימו כל הלילה. במאבק הזה יעקב נפצע בכף הירך ובכל זאת הוא לא משחרר את המלאך עד שהוא מברך אותו. המלאך מברך אותו בשינוי שמו מיעקב לישראל ואז השמש זורחת ויעקב הולך לדרכו בזמן שהוא צולע על ירכו. מיד לאחר מכן מופיע האיסור הזה.
השאלה היא, מהו ההיגיון מאחוריו ומה ניתן ללמוד ממנו למציאות שלנו היום?
הרשב”ם מציע שני הסברים. ראשית, הוא אומר שהמצווה נועדה להזכיר לנו את גבורתו של יעקב בהדפת התוקף. שנית, המצווה נועדה להזכיר לנו שאף על פי שיעקב נפצע, ה’ התערב כדי למנוע את מותו. אם כן, המצווה מזכירה גם את הגבורה האנושית וגם את הגבורה האלוקית. בנוסף, שני ההסברים הללו מניחים שאירועי אותו לילה היו ראויים לשבח.
החזקוני, לעומת זאת, רואה במצווה זאת סימן לבעיה מוסרית של בני דורו של יעקב וכסוג של ענישה. יעקב, הוא טוען, היה מוקף באנשים חזקים, ובכל זאת הם אפשרו לו להישאר לבד במקום ללוות אותו ולהציע את עזרתם במידת הצורך. פציעתו היא הוכחה לפגם מוסרי באופיים, והמצווה משמשת כתזכורת לכל הדורות הבאים לגבי אחריותנו זה כלפי זה.
לבסוף, בהתבסס על המילים “על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה” טוען הרד”ק שלא מדובר על מצוות ה’ אלא איסור שהעם קיבל על עצמו כאות כבוד ליעקב אביהם, ומתוך הזדהות עם הפציעה שספג.
אני מאמין שלכל אחת מן הגישות הללו יש מסר חשוב שאמור להדהד אצלנו היום. ראשית, לאור החזקוני, אל לנו לאפשר לאחינו ואחיותינו להתמודד לבד עם נסיבות קשות ומאתגרות. אם כן, עלינו לעשות כל שביכולתנו לסייע למשפחות השכולות, למשפחות שבעליהן ואבותיהן משרתים במילואים כבר חודשים רבים, לעשרות האלפים שנאלצו להתפנות מבתיהם, ולמשפחות של החטופים שחווים גיהנום עלי אדמות כבר 14 חודשים.
שנית, בהתאם לרשב”ם, כאשר אנו מתמודדים עם צרות ואיומים, עלינו להיות מוכנים להקרבה עצמית ולהיות מוכנים להילחם בגבורה, למרות הסיכונים והסכנות. לפיכך, עלינו להתגאות בחיילים שלנו היום, שמהווים דוגמה למופת של הקרבה ואומץ לב, ועלינו לעמוד על כך שכל מי שיכול ובלי יוצא מן הכלל, ייטול חלק במשימה הקדושה של הגנת המולדת והמדינה.
וכשאנחנו מנצחים בשדה הקרב, אסור לנו לטפוח לעצמנו על השכם ולייחס את ההצלחות שלנו ל”כוחי ועוצם ידי”, אלא גם להודות לה’ “כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל”.
לבסוף, ברוח הרד”ק, לא משנה כמה אנחנו מצליחים במשימה, אסור לנו לשכוח לרגע את המחיר הכבד שנאלצנו לשלם באובדן חיי חיילינו. לפיכך, חובה עלינו לתמוך במשפחות השכולות ולהעניק לחיילים את הכבוד הראוי להם כי בזכות גבורתם והקרבתם יש לנו מדינת “ישראל” הקרויה על השם “ישראל” שניתן ליעקב בפרשתנו, ובזכותם, אנו מתפללים שהמדינה לא רק תחזיק מעמד אלא גם תפרח ותשגשג בשנים הבאות.
שבת שלום