בפרשה שלנו מסופר על הרצון של יעקב לפייס את עשו ובו בזמן להתכונן למלחמה במידה שעשו ינסה לתקוף אותו. אולם פתאום באמצע הסיפור הזה יש סיפור אחר שקוטע אותו שלכאורה לא רלוונטי-והוא סיפור יעקב והמאבק עם האיש. לא רק שהסיפור הזה קוטע סיפור אחר אלא הוא בעצמו מוזר באופיו ולא מובן. מי זה האיש, מהו המאבק, מה פשר שינוי השם, ומהו האיסור הזה נגד אכילת גיד הנשה? מדוע על פציעה ברגלו של יעקב-שנראית טריוויאלית לגמרי- במאבק מוזר עם דמות מוזרה בני ישראל בכל הדורות בעתיד נצטוו לא לאכול את אותו חלק של הגוף בבהמה כשרה?
כדי לענות על השאלה הזאת צריך להסתכל על יעקב בהקשרו הרחב. ואכן יש שאומרים שבעצם הרבה ממה שקורה ליעקב במהלך חייו היא תוצאה של מעשיו בלקיחת הברכה מעשו. לפי המדרש, ונחמה ליבוביץ מרחיבה על כך, שבמהלך חייו יעקב שילם מחיר כבד על התנהגותו הבעייתית בסיפור הברכה-בבחינת מידה כנגד מידה:
- בעובדה שלבן רימה את יעקב עם רחל ובעובדה שהתורה משתמשת במילים “למה רמיתני” המקבילות למילים “בא אחיך במרמה”, ועוד שנאמר לו במילים “לא יעשה כה במקומינו לתת הצעירה לפני הבכירה”-לא נאמר “גדולה וקטנה” אלא “צעירה ובכירה” לרמוז על מעשיו של יעקב.
- הברכה שלו הייתה “ישתחוו לך בני אמך” אולם במפגש שלו עם עשו יעקב לא מפסיק להשתחוות.
- הצרות שבאו אליו בעקבות המריבה בין בניו לבנו יוסף שבמסגרתן נאמר “הכר נא הכתונת בנך היא” שמזכיר את “ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו”, וגם רימו אותו על ידי שעיר עזים שמזכר את עורות גדיי העזים שרבקה הלבישה על ידיו, וגם שעיר מזכיר את הניסיון שלו להטעות את יצחק “כי היו ידיו כידי עשו אחיו שערות”
אבל האמת שניתן לראות את האירועים שבמהלך חייו לא רק כמידה כנגד מידה-של עונש משמים- אלא כהתמודדות פנימית עם החטא ועם תוצאותיו. ופה אני אסיר תודה לבן דודי, הרב שמואל קליצנר, שכתב ספר מדהים בשם Wrestling Jacob ובו הוא מנתח את דמותו של יעקב בצורה מרתקת ומדהימה בעזרת תורת הפסיכולוגיה של פרויד, ובעזרת קריאה מדוקדקת בפסוקים.
נעקוב קצת אחרי הסיפור בתחילת הפרשה-בהכנה לקראת הפגישה עם עשו- יעקב מביא 200 עזים-עזים דווקא-הבה נזכור את גדיי העזים, יחד עם מאות בהמות אחרות כ”מנחה”. אבל נשים לב שכשהוא מדבר עם עשו פנים אל פנים מה הוא אומר? “ויאמר יעקב אל נא אם נא מצאתי חן בעיניך ולחת מנחתי מידי כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלוהים ותרצני. קח נא את ברכתי אשר הובאת לך כי חנני אלוקים וכי יש לי כל.”-הוא מתכוון ל”מנחה” אבל המילה שיוצאת מפיו היא “ברכה“.
זוהי פליטת פה שכנראה משקפת את העובדה שהמאבק האמיתי הוא על הברכה. כלומר על אף שלכאורה כבר זכה יעקב בברכה מבחינה רשמית הוא לא מרגיש שהיא שלו מבחינה פסיכולוגית בגלל שלקח אותה במרמה.
כשהוא אומר בתפילתו בפסוק יב “הצילני נא מיד אחי מיד עשו“-האם הוא לא בתת-מודע מחזיר אותנו לדברי אביו “הקול קול יעקב והידיים ידי עשו???
אלה רק מקצת הדוגמאות שהוא מביא כדי להוכיח עד כמה התודעה שלו היא תודעה של ניתוק וניכור פנימי-חוסר ביטחון, אישיות קרועה מבפנים, שלא מצליחה להשתחרר מהעול שהתחילה בתשובה לשאלה הפשוטה “מי אתה בני”, “אנכי עשו בכורך”.
וכל זה הרקע לסיפור על אותו איש שפגש יעקב בלילה. מי זה “האיש” הזה? אנחנו לא יודעים אבל אנחנו כן יודעים שזה קרה במעבר “יבק” ושהמפגש ביניהם מתואר כ”ויאבק“-מי שמקשיב לצלילים האלה לא יכול להתחמק מן האפשרות שמדובר על מאבק של יעקב עם עצמו-יעקב והיפוך של עצמו-יבק, ושהמאבק הוא על זהותו האמיתית של יעקב.
ואז הוא נלחם בעיקר עם עצמו –מאבק פנימי שבו לא יוותר עד שיזכה לתחושה של זכאות לברכה “”ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני. אבל לא יזכה בה אלא אם כן יוכל סוף סוף להיות בן אדם ישר.
והמבחן הגדול יהיה בתשובה לאותה שאלה ששאלו אביו “ויאמר אליו מה שמך?” מה יענה יעקב? האם יענה בבחינת עקבה ורמיה כמו שעשה בפעם הראשונה “אנכי עשו בכורך” או שיאמר את האמת?
ואכן ברגע השיא האיש שואל לשמו. ומה הוא עונה? “ויאמר יעקב“!!
ואותה יכולת לענות סוף סוף בצורה אמתית ולהודות מי הוא, היא זאת שמזכה אותו בברכה שלקח מיעקב ושבאה לידי ביטוי בשינוי שמו מיעקב –עקבה ורמיה- לישראל-ישר עם אל.
וכיצד זה מסביר את המצווה המוזרה של איסור אכילת גיד הנשה? ופה אני מוכרח להגיד שקפצתי מהכיסא כאשר קראתי את הספר-הקשיבו היטב: “וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך” ובהמשך “גיד הנשה” הגידה נא שמך-גיד הנשה!! ומהי המשמעות?
גיד-“להגיד” ומה זה נשה? יוסף קרא לבנו מנשה. מדוע? “כי נשני אלוהים את כל עמלי ואת כל בית אבי”-כלומר ה’ גרם לי לשכוח את העבר. יוסף במצרים רוצה לשכוח את עברו.
ואם כן הרעיון של גיד הנשה הוא היכולת להגיד את מה שנשכח. כלומר אי אפשר ליעקב להמשיך הלאה בלי שיתמודד בצורה אמיתית עם העבר ובלי שיגיד לעצמו את מה שהוא ניסה להשכיח.
והמילה הזאת מזכירה גם את גדי העזים. והדבר החשוב ביותר שהוא צריך להגיד הוא “הגידה נא מה שמך”. על ידי שאומר את שמו “יעקב” שנשכח בעקבות הצגת עצמו כ”עשו” הוא סוף סוף יכול לזכות בברכה גם ברמה הפנימית הפסיכולוגית.
ואם כן, המסר של הסיפור ושל מצוות גיד הנשה שבעקבותיו הוא, שאין קיצורי דרך ליושר, לאמת ולחיים מוסריים. בכל מה שאדם עושה ובכל שאיפותיו לעתיד תמיד צריך להיות כן וישר, ולהגיד את האמת, ושכל ניסיון להתחמק, לרמות, לשקר ולהציג את עצמינו בצורה אחרת ממה שאנחנו באמת, עלול לגבות מחיר כבד, לא רק בינינו לבין הקב”ה אלא גם בינינו לבין עצמינו.
שבת שלום!
