יום העצמאות שחגגנו השבוע הוא זמן מתאים לשאול, על מה בדיוק אנחנו חוגגים? בשביל מה צריך בכלל ארץ ומדינה? מדוע הם אמורים להיות חשובים לנו?
לשאלה זו ניתן להציע מספר תשובות שונות ואני אנסה לחלק אותן לפי קטגוריות:
- חשיבות קיומית – מדינת ישראל מעניקה מקום מקלט וביטחון ליהודים ברחבי העולם שנרדפו שגורשו ושנרצחו בגלל היותם היהודים. בעזרת עצמאות מדינית, ובעזרת כוחו של צה”ל, יהודים ברחבי העולם יכולים לבוא ולהרגיש בטוחים ולא לחשוש לגורלם ולעתידם
- חשיבות היסטורית- ארץ ישראל היא ארץ שבה הלכו אבותינו והיא הארץ שהובטחה לבניהם ולעם ישראל כולו. במשך אלפי שנים חלמנו לחזור אליה ולחיות בה והנה החלום הזה מתגשם לנגד עינינו
- חשיבות לאומית-רק במדינה יהודית נוכל לתת ביטוי לזהותנו הלאומית כעם, לעצב חברה ותרבות המושתתים על הערכים היקרים לנו, ולתרום את חלקנו הייחודי לתיקון העולם
- חשיבות דתית נורמטיבית- ארץ ישראל משחקת מקום מרכזי בתורה ובקיום המצוות. מצוות רבות כגון דיני בית הבחירה, קרבנות, העלייה לרגל, דיני המלך, דיני מלחמה, דינים הנוגעים ליחס לעמים השכנים, וכמובן מצוות התלויות בארץ כמו שמיטה, יובל, תרומה ומעשרות, ולקט, פאה שכחה- יוצאות מתוך הנחה שעם ישראל הוא ריבון בארצו. הקמת המדינה מקרבת אותנו ליום שבו נוכל לקיים את המצוות במלואן
- חשיבות דתית מיסטית רוחנית- לפי רבי יהודה הלוי ארץ ישראל מאפשרת לעם ישראל לממש את הפוטנציאל הרוחני שלו: “אין עם הסגולה יכול להדבק בעניין האלוהי כי אם בארץ הזאת”. כפי שענבים זקוקים לכרם ומלאכת עבודת הכרם, כך גם עם ישראל זקוק לארץ ישראל ולתורה כדי להגיע לנבואה שהיא הדרגה הרוחנית הנעלה ביותר. החזרה לארץ מאפשרת לנו לממש את הפוטנציאל הרוחני הטמון בנו.
- חשיבות דתית משיחית- החזרה של עם ישראל לארץ ישראל, ולשלטון יהודי בארץ ישראל הוא השלב הראשון והמקדים בביאת המשיח ובתהליך הגאולה. ואכן מדי שבת אנחנו מכריזים בתפילה לשלום המדינה שמדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו
אלא שנדמה לי כל ההסברים הללו מתגמדים לעומת ההסבר המופיע ברמב”ן בפרשתנו:
בסוף רשימת איסורי העריות בפרק י”ח מופיעים פסוקים מסכמים ובהם נאמר: “אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגויים אשר אני משלח מפניכם. ותטמא הארץ ואפקוד עוונה עליה ותקיא הארץ את יושביה”.
על המילים “ותקיא הארץ” רש”י מעיר “משל לבן מלך שהאכילוהו דבר מאוס שאין עומד במעיו אלא מקיאו, כך ארץ ישראל אינה מקיימת עוברי עבירה”. כלומר, ארץ ישראל מתנהגת כמו אדם, או אפילו אדם חשוב כמו בן מלך. כפי שאדם חשוב רגיש במיוחד למאכלים מתועבים ומקיא אותם כך ארץ ישראל רגישה לעבירות מתועבות כמו עריות ומקיאה אותם.
אולם הרמב”ן מציע כאן פירוש הרבה יותר רדיקלי: ראשית, הוא מצביע על העובדה התמוהה שהמצוות שעליהן נאמר “ותקיא הארץ את יושביה” הן דווקא דיני עריות שהן חובות הגוף ולא מצוות התלויות בארץ. הוא מציע שההסבר לכך טמון בסוד שאותו הוא חושף בפנינו בשורות הבאות:
והענין כי השם הנכבד ברא הכל ושם כח התחתונים בעליונים ונתן על כל עם ועם בארצותם לגוייהם כוכב ומזל ידוע כאשר נודע באצטגנינות… וגבוהים עליהם מלאכי עליון נתנם להיותם שרים עליהם-
כלומר, בכל הארצות יש כוכבים ומזלות ששולטים ועליהם יש מלאכי עליון להיות שרים על הכוכבים והמזלות וכמובן ה’ העומד מעל כולם.
לעומת זאת … ארץ ישראל אמצעות הישוב היא נחלת ה’ מיוחדת לשמו לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל בהנחילו אותה לעמו המיחד שמו זרע אוהביו…
כלומר, בארץ ישראל ישנה השגחת ה’ ישירה ובלתי אמצעית. ואז הרמב”ן ממשיך
והנה הארץ שהיא נחלת השם הנכבד תקיא כל מטמא אותה ולא תסבול עובדי ע”ז ומגלים עריות…
במילים אחרות, ארץ ישראל היא נחלת ה’- לא במובן שהיא שייכת לה’ וניתנה לעם ישראל אלא היא ארץ שבה ה’ נוכח בכבודו ובעצמו ובאופן בלתי אמצעי. לאור נוכחותו הישירה של ה’, הארץ מקיאה את כל אלה שמטמאים אותה בעבירות מתועבות.
אם כן בניגוד לרש”י שתיאר את ארץ ישראל במושגים אנושיים של מלך בשר ודם, הרמב”ן מתאר את הארץ במונחים אלוקיים. רק בה ניתן לדבר על נוכחות ה’ במלוא מובן המילה.
עקב כך הוא מגיע למסקנה היחידה המתבקשת:
והנה בחוצה לארץ אע”פ שהכל לשם הנכבד אין הטהרה בה שלימה בעבור המשרתים המושלים עליה והעמים תועים אחרי שריהם לעבוד גם אותם… והוא מאמרם (כתובות קי) כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה שנאמר (להלן כה לח) לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים ואומר (שמואל א כו יט) כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה’ לאמר לך עבוד אלהים אחרים ואמרו בתוספתא דע”ז (פ”ה ה”ה) הרי הוא אומר (בראשית כח כא) ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה’ לי לאלהים ואומר לתת לכם את ארץ כנען (להלן כה לח) כל זמן שאתם בארץ כנען הייתי לכם לאלהים אין אתם בארץ כנען כביכול אין אני לכם לאלהים…
כלומר, המדרש הידוע “שכל הדר בחוץ לארץ כאילו אין לו אלוה”- הרמב”ן מפרש לא על דרך המשל או המליצה אלא כפשוטו- המקיימים מצוות בחוץ לארץ בעצם עובדים את המשרתים המושלים בארצות השונות ואינם עובדים את ה’!!
ובעקבות כך הוא ממשיך:
ומן הענין הזה אמרו בספרי (עקב מג) ואבדתם מהרה (דברים יא יז) אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצויינין במצות שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים משל לאדון שכעס על אשתו ושלחה לבית אביה אמר לה הוי מתקשטת תכשיטים שכשתחזרי לא יהיו עליך חדשים וכן אמר ירמיה (לא כ) הציבי לך ציונים אלו המצות שישראל מצוינין בהם והנה הכתוב שאמר (דברים יז יח) ואבדתם מהרה ושמתם את דברי אלה וגו’ אינו מחייב בגלות אלא בחובת הגוף כתפילין ומזוזות ופירשו בהן כדי שלא יהו חדשים עלינו כשנחזור לארץ כי עיקר כל המצות ליושבים בארץ ה”‘
אם לקיום המצוות בחוץ לארץ –כולל מצוות הגוף-אין חשיבות היות שה’ לא שוכן שם אז מדוע לקיים מצוות בחו”ל בכלל? אומר הרמב”ן מטרת קיום המצוות בחו”ל היא רק לתרגל את עצמינו לקיום מצוות על מנת שכשנחזור לארץ לא יהיו עלינו חדשים כי “עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה'”
אם כן, לפי הרמב”ן, יש לארץ ישראל חשיבות דתית מיסטית תיאולוגית- חזרתנו ארצה היא החזרה מעבודת שריו ועבדיו של ה’ אל עבודת ה’ עצמו שיכולה להתרחש רק במקום שבו הוא נוכח –דהיינו “ארץ ה'”.
גם אם לא נאמץ פירוש מרחיק לכת כזה, נדמה שיש לנו מספיק סיבות טובות לברך ולהודות לה’ על הזכות שנפלה בחלקנו לחזור אל ארצנו ולבנות בה מדינה יהודית עצמאית.
שבת שלום!
