יתרו—האם השבת היא מצווה בין אדם למקום, לחברו או משהו אחר?

כפי שידוע,  המצוות בתורה מתחלקות לשתי קטגוריות, מצוות בין אדם למקום ומצוות בין אדם לחברו. השאלה היא, לאיזו קטגוריה שייכת השבת ומדוע?

נתחיל בניתוח השבת כפי שהיא מופיעה בעשרת הדברות שקראנו היום. מהי המצווה, על מי היא חלה ומהו הרציונל מאחוריה?

זָכ֛וֹר֩ אֶת־י֥֨וֹם הַשַּׁבָּ֖֜ת לְקַדְּשֽׁ֗וֹ׃ שֵׁ֤֣שֶׁת יָמִ֣ים֙ תַּֽעֲבֹ֔ד֮ וְעָשִׂ֖֣יתָ כׇּֿל־מְלַאכְתֶּֽךָ֒׃ וְי֨וֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔֜י שַׁבָּ֖֣ת ׀ לַיהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑֗יךָ לֹֽ֣א־תַעֲשֶׂ֣֨ה כׇל־מְלָאכָ֜֡ה אַתָּ֣ה ׀ וּבִנְךָ֣͏ֽ־וּ֠בִתֶּ֗ךָ עַבְדְּךָ֤֨ וַאֲמָֽתְךָ֜֙ וּבְהֶמְתֶּ֔֗ךָ וְגֵרְךָ֖֙ אֲשֶׁ֥֣ר בִּשְׁעָרֶֽ֔יךָ׃ כִּ֣י שֵֽׁשֶׁת־יָמִים֩ עָשָׂ֨ה יְהֹוָ֜ה אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֗רֶץ אֶת־הַיָּם֙ וְאֶת־כׇּל־אֲשֶׁר־בָּ֔ם וַיָּ֖נַח בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י עַל־כֵּ֗ן בֵּרַ֧ךְ יְהֹוָ֛ה אֶת־י֥וֹם הַשַּׁבָּ֖ת וַֽיְקַדְּשֵֽׁהוּ׃ {ס}

על פי מקור זה, מאחר שה’ נח ביום השביעי שלאחר ששת ימי הבריאה, אנו נדרשים לחדול מעבודה ביום השביעי ולנוח גם כן. בכך אנו מכבדים את ה’ ומתדמים אליו. מכיוון שאנו נדרשים לנוח, כל בני ביתנו, כולל הכפופים לנו, חייבים לנוח גם כן. לפיכך, נראה שהשבת כאן היא דוגמה למופת של מצווה בין אדם למקום.

אלא שאם נבדוק במקורות אחרים נראה משהו אחר. בפרשת משפטים שאנו קוראים בשבוע הבא אומרת התורה:

שֵׁ֤שֶׁת יָמִים֙ תַּעֲשֶׂ֣ה מַעֲשֶׂ֔יךָ וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י תִּשְׁבֹּ֑ת לְמַ֣עַן יָנ֗וּחַ שֽׁוֹרְךָ֙ וַחֲמֹרֶ֔ךָ וְיִנָּפֵ֥שׁ בֶּן־אֲמָתְךָ֖ וְהַגֵּֽר׃

במקור זה, ה’ לא מוזכר בכלל ומטרת השבת היא לאפשר לבעלי החיים ולאלה שכפופים לנו לנוח ולנשום. לפיכך, השבת כאן אינה תיאולוגית אלא הומניטרית. כלומר, שבת כאן איננה מצווה בין אדם למקום אלא מצווה בין אדם לחברו.

ועדיין, יש לשבת משמעות נוספת העולה מתוך עיון בעשרת הדיברות שמופיעות בספר דברים:

שָׁמ֛֣וֹר אֶת־י֥וֹם֩ הַשַּׁבָּ֖֨ת לְקַדְּשׁ֑֜וֹ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖֣ ׀ יְהֹוָ֥֣ה אֱלֹהֶֽ֗יךָ׃ שֵׁ֤֣שֶׁת יָמִ֣ים֙ תַּֽעֲבֹ֔ד֮ וְעָשִׂ֖֣יתָ כׇּֿל־מְלַאכְתֶּֽךָ֒׃ וְי֨וֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔֜י שַׁבָּ֖֣ת ׀ לַיהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑֗יךָ לֹ֣א תַעֲשֶׂ֣ה כׇל־מְלָאכָ֡ה אַתָּ֣ה וּבִנְךָֽ־וּבִתֶּ֣ךָ וְעַבְדְּךָֽ־וַ֠אֲמָתֶ֠ךָ וְשׁוֹרְךָ֨ וַחֲמֹֽרְךָ֜ וְכׇל־בְּהֶמְתֶּ֗ךָ וְגֵֽרְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ לְמַ֗עַן יָנ֛וּחַ עַבְדְּךָ֥ וַאֲמָתְךָ֖ כָּמֽ֑וֹךָ׃ וְזָכַרְתָּ֗֞ כִּ֣י־עֶ֤֥בֶד הָיִ֣֙יתָ֙ ׀ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔֗יִם וַיֹּצִ֨אֲךָ֜֩ יְהֹוָ֤֨ה אֱלֹהֶ֤֙יךָ֙ מִשָּׁ֔ם֙ בְּיָ֥֤ד חֲזָקָ֖ה֙ וּבִזְרֹ֣עַ נְטוּיָ֑֔ה עַל־כֵּ֗ן צִוְּךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לַעֲשׂ֖וֹת אֶת־י֥וֹם הַשַּׁבָּֽת׃ {ס}        

מלבד ההבדל בין המילה “זכור” בשמות לבין המילה “שמור” בספר דברים, שלושת הפסוקים הראשונים בשני המקורות כמעט זהים. לפיכך, ניתן היה לומר שבספר דברים, כמו בספר שמות, השבת היא מצווה בין אדם למקום, במיוחד לאור העובדה שהיא מתוארת בשניהם כ”שבת לה’ אלוקיך”. אולם בחינה מדוקדקת של מקור זה יראה שהעניין אינו פשוט כפי שהוא נראה במבט ראשון.

בעשרת הדברות של ספר דברים יסוד השבת הוא יציאת מצרים. לעומת זאת אצלנו יסוד השבת הוא סיפור הבריאה. חוויית הדיכוי והעבדות שלנו במצרים, וישועת ה’ ממנה, אמורות לטפח בנו את הרגישות כלפי האחר, במיוחד אלה שעובדים עבורנו. רגישות זו מחייבת אותנו לשחרר את העובדים שלנו ולאפשר להם לנוח לפחות יום אחד בשבוע, בדיוק כפי שאנחנו נחים.

מכיוון שמטרת השבת בהקשר זה היא טובת הזולת, יש לשייך אותה לקטגוריה של מצוות בין אדם לחברו. יחד עם זאת, מכיוון שהדאגה שלנו לזולת נובעת מדאגתו של ה’ אלינו, כאשר אנו משחררים את העובדים שלנו אנו הולכים בדרכיו של ה’. במובן זה, השבת היא גם מצווה בין אדם למקום.

בעוד שבת, כמצווה בין אדם למקום, מחזקת את הקשר שלנו עם ה’, וכמצווה בן אדם לחברו, מחזקת את הקשר שלנו כלפי הסובבים אותנו, נראה לי שיש רציונל נוסף לשבת שיש לו רלוונטיות מיוחדת היום.

עם כל הרעש, ההמולה, התמונות, הסרטונים, החדשות הבלתי פוסקות, המבול התמידי של מידע, וחוסר היכולת שלנו להרחיק את הראש מהמסכים, אני מאמין שעכשיו, אולי יותר מתמיד, אנחנו צריכים יום אחד כדי לכבות את הכול, להתנתק מהטירוף שיש בעולם סביבנו. אנו זקוקים לשבת כדי לאפשר לנו להתחבר מחדש לעצמנו, לנפשנו, לזהותנו כבני אדם, ולגלות מי אנו ומי אנו אמורים להיות. עם כל הרצון לשמוע על החדשות וההתפתחויות בזירה המדינית, הפוליטית והצבאית בימים אלה נדמה לי שהעובדה שהשבת מחייבת אותנו להימנע מכך משרתת מאד את בריאות הנפש שלנו, פותחת את הנשמה ואת הלב, ומאפשרת לנו לנשום, לחייך ולשמוח לפחות ליום אחד.

אם כן, בנוסף למצוות בין אדם למקום וכמצוות בין אדם לחברו, ניתן לראות את השבת גם כמצווה בין אדם לעצמו – בינינו לבין עצמנו.

נדמה לי שמי שהביע את הרעיון הזה יותר טוב מכולם הוא הפילוסוף, א.י. השל בספרו הנפלא “השבת”:

“שישה ימים בשבוע אנו נאבקים עם העולם… בשבת אנו דואגים במיוחד לגרעין הנצח הנטוע בנפשנו… שישה ימים בשבוע אנו מבקשים לשלוט בעולם, ביום השביעי אנו מנסים לשלוט על עצמנו. השבת איננה מיועדת לימות השבוע אלא ימות השבוע מיועדים לשבת; השבת היא לא הפוגה אלא שיא החיים… היום השביעי הוא ארמון בזמן שאנו בונים. הוא עשוי מנשמה, שמחה והתאפקות… השבת היא המתנה היקרה ביותר שקיבלה האנושות מבית אוצרו של אלוהים.

אם יש זמן שבו ראוי לקבל בברכה מתנה יקרה זו, אני מאמין שזמן זה הוא עכשיו.

שבת שלום