בעשרת הדברות שקראנו הבוקר נאמר “זכור את יום השבת לקדשו”. מכאן למדו חז”ל במסכת פסחים, “זכרהו על היין”. כלומר, לפי חז”ל, מצוות זכירת שבת לא נעשית באמצעות פעולה בלב אל באמצעות מעשה של שתיית יין ושקדושת השבת תהיה משולבת בתוך ברכה על היין. וכך אנחנו עושים כל שבת. יוצא אם כן שמצוות “זכור את יום השבת לקדשו” מתקיימת בשבת עצמה.
הבעיה עם דרשה זו היא שהיא מתעלמת מן ההקשר שבה מצווה זו נאמרה. בפרק כ פסוק ח כתוב “זכור את יום השבת לקדשו, ובפסוק ט כתוב “ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך” ולאחר מכן בפסוק י התורה חוזרת לדבר על שבת “ויום השביעי שבת לה’ אלקיך”. מדוע התורה מפרידה בין מצוות “זכור את יום השבת לקדשו” בפסוק ח לבין מצוות השבת בפסוק י, ותוקעת באמצע פסוק שבכלל לא עוסק בשבת אלא בששת ימי השבוע?
כנראה שלפי פשוטו של מקרא מצוות “זכור את יום השבת לקדשו” אמורה להתקיים לא בשבת עצמה אלא בימות השבוע. אבל מהי מצווה זו?
האבן עזרא כותב “שיזכור כל יום אי זה יום הוא מהשבוע. וכל זה בעבור שישמור היום השביעי שלא יעשה בו מלאכה. כלומר כל יום אנחנו אומרים “היום יום ראשון בשבת”, “היום יום שני בשבת” וכן הלאה, ועל ידי כך אנחנו מודעים לשבת במהלך כל השבוע ואז כאשר השבת תגיע נימנע ממלאכה. כלומר, זכירת השבת במהלך השבוע משרתת את איסור המלאכה של השבת.
רש”י, בעקבות בית שמאי, הולך בכיוון קצת אחר. הוא כותב: “תנו לב לזכור תמיד את יום השבת שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת”. לפי רש”י, אם אתה מוצא חפץ יפה בחנות, תקנה אותו כדי להשתמש בו בשבת ולא בשביל ימות החול.
יוצא שכמו אבן עזרא, גם רש”י טוען שמצוות “זכור” מתקיימת במהלך ימות השבוע ולא בשבת עצמה, וגם שמצווה זו נועדה לחזק את קיום ושמירת השבת. ההבדל ביניהם הוא שלפי אבן עזרא זכירת השבת במהלך השבוע משרתת את איסור המלאכה בשבת ואילו לפי רש”י היא משרתת את מצוות כבוד השבת.
אבל אני רוצה ללכת בכיוון שונה גם מאבן עזרא וגם מרש”י, ולטעון שהתורה רוצה שנזכור את השבת בימות החול לא כדי לשרת ולחזק את השבת אלא כדי לחזק את ימות החול, שהשבת תהווה השראה לכל מה שאנחנו עושים במהלך השבוע, שהיא תסייע לנו לקבל פרספקטיבה נכונה לגבי ימות החול. הכיצד?
אם תשאלו את האדם הפשוט ברחוב, מה הוא רוצה להיות כשיגדל, רוב הסיכויים שהוא ידבר על מה הוא חושב לעשות מבחינה מקצועית: הוא רוצה להיות עורך דין, להיות רופא, להיות מתחנת מחשבים, ועוד. ומכיוון שאנשים מגדירים את הווייתם בעיקר בהתאם למקצוע שהם בוחרים ושבה עובדים, השבת נתפסת אצלם כיום מנוחה מהעבודה, וכיום שמאפשר להם לחזור שוב אל העבודה רעננים ועם כוחות מחודשים.
מנוחת השבת, אם כן, משרתת את העבודה שאנחנו עושים במהלך כל השבוע שהיא הביטוי המשמעותי ביותר של מי שאנחנו. אבל האם מה שאנחנו “עושים” הוא באמת מה שאנחנו “נהיים”? האם “לעשות” שווה ל”להיות”? האם העבודה באמת מגדירה את מי שאנחנו מבחינה מהותית? והאם מנוחת השבת באמת נועדה רק לשרת את העבודה שאנחנו עושים כל השבוע?
אני רוצה להציע, שבדיוק בשביל זה התורה מחייבת אותנו לזכור את השבת במהלך השבוע. המטרה היא לא לחזק את השבת אלא לחזק את ימות השבוע, לגרום לנו להבין שהמקצוע והעבודה הם לא חזות הכול, שאנחנו יכולים להצליח מאד בעבודה אבל זה לא בהכרח הופך אותנו לבני אדם יותר טובים. על ידי זכירת השבת במהלך השבוע אנחנו אמורים להבין שהמנוחה שלה נזכה בסוף השבוע היא לא רק כדי לאפשר לנו לנוח מהעבודה, ולאגור כוחות לשבוע שאחר כך, אלא, כפי שאנחנו אומרים בתפילה:
“יום מנוחה וקדושה לעמך נתת… מנוחת אהבה ונדבה מנוחת אמת ואמונה, מנוחת שלום ושלוה והשקט ובטח”
מנוחת שבת היא רק לא יום של אי עשיית מלאכה, ולא רק משרתת את העבודה שאנחנו עושים כל ימות השבוע, אלא היא נועדה לאפשר לנו לעלות בדרגות הקדושה והאמונה, ליצור אווירה שבה שוררים “שלום ושלוה, ו”השקט”, כן שקט, שקט מכל הרעש, הבלגן, המתח, הלחץ והאטרף שאוחזים בנו ובסביבתנו כל השבוע. השבת היא לא משרתת את ימות השבוע אלא היא פסגת החיים, היא מאפשרת לנו להתחבר למשפחתנו, לשכננו, לקהילתנו, לאלקינו ואולי יותר מכל, לעצמנו.
אם כן, אנחנו צריכים לזכור את השבת בימות החול לא כדי לחזק את השבת אלא כדי שלא נבלבל בין העיקר לבין הטפל, בין “לעשות” לבין “להיות”, בין מנוחה מעבודה לבין “מנוחה שלמה שאתה רוצה בה, יכירו בניך ויידעו כי מאתך היא מנוחתם, ועל מנוחתם יקדישו את שמך”
שבת שלום
