מי שקורא בפרשה מיד מזהה שיש בו שני חלקים. החלק הראשון מופיע בפרק כו והוא עוסק במקרא ביכורים ווידוי מעשר, ובעצם חותם את רשימת המצוות המפורטות שהחל כבר בפרק יב של ספר דברים. ואילו החלק השני נמצא בפרקים כז-כח והוא עוסק בטקס הברית בערבות מואב הכולל את דברי הברכה הקללה.
ואם כן נשאלת השאלה מדוע דווקא מצוות אלו הן החותמות את הרשימה הארוכה של המצוות שלפני טקס הברית? מה מייחד את המצוות הללו משאר המצוות?
מצד אחד העובדה שמצוות ביכורים מופיעה מיד לפני טקס הברית לא צריכה להפתיע שהרי גם בפרשת “משפטים” וגם בפרשת “כי תשא” הפסוק האחרון שלפני טקס הברית הוא “ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה’ אלקיך לא תבשל גדי בחלב אימו.”
ואולי הסיבה לכך היא שמכיוון שהברית מסמלת הדדיות בין הקב”ה לעם ישראל אין ביטוי יותר טוב להדדיות מאשר לתת לו ממה שהוא נתן לנו. אולם מצד שני ההסבר זה לא מתאים לפרשתנו משתי סיבות:
- כאן מוזכרת גם מצוות מעשר ולא רק ביכורים
- בניגוד לספר שמות שהדגש הוא על “הבאת” ביכורים הדגש כאן הוא מה ש”אומרים” בזמן שמביאים את הביכורים.
אם כן חוזרת שאלתנו, מדוע דווקא מצוות אלו חותמות את סדרת המצוות שלפני טקס הברית?
לדעתי ההסבר קשור דווקא לדגש כאן על השורש “אמר”. כיצד? בעניין ביכורים התורה פותחת “ולקחת מראשית כל פרי האדמה…ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו הגדתי היום.. וענית ואמרת לפני ה’ אלקיך ארמי אובד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט…” כלומר כשמביאים ביכורים צריך לומר בפה מלא שאנחנו מביאים אותם כביטוי לתודתנו לה’ שהוציא אותנו מארץ מצרים והביא אותנו אל ארץ זבת חלב ודבש.
ואם נדייק נראה שהמילה “אמירה” מופיעה גם בהקשר לוידוי מעשר: כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך… ואמרת לפני ה’ אלקיך בערתי הקודש מן הבית…”
כלומר צריכים לומר בפה מלא שכל המעשרות שהיינו צריכים לתת לנזקקים בקדושה אכן נתנו להם ולא השתמשנו בהם לצרכים אחרים. ומה החשיבות של המילה “אמירה” בהקשר של הברית?
אם נדייק נראה שאותו שורש “אמר” נמצא גם בהקדמה לברית:
“את ה’ האמרת היום להיות לך לאלקים וללכת בדרכיו ולשמור חקיו ומצוותיו ומשפטיו ולשמוע בקולו. וה’ האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דבר לך…
מה פירוש “האמרת” ומה הקשר לשורש “אמר“? רש”י מפרש האמרת מלשון הפרשה והבדלה ובהמשך הוא אומר שזה מלשון תפארת, וכך גם פירשו אבן עזר ורמב”ן “האמרת” מלשון גדולה.
אז מה העניין? מצד אחד אנחנו מגדלים את שמו של הקב”ה בעולם על ידי קיום המצוות. אבל מה שנותן תוקף למעמדו הרם של ה’ זה לא המעשים עצמם אלא המילים המלוות את המעשים, המילים המפרטות את הכוונות שמאחורי המעשים.
לכן המצוות האחרונות שמופיעות לפני טקס הברית עוסקות ב”אמירה” כי היכולת להביע במילים את הכרת התודה כלפי ה’ או היכולת להתוודות שלא בגדנו בחובותינו כלפי אחרים היא זאת שנותנת תוקף ומשמעות לגדולה שאנו מגדלים את ה’ בעולם על ידי מעשינו.
ובהקשר זה, את חטאי אני מזכיר היום: אשתי היא, בין היתר, גם טבחית מעולה, אלא שלפעמים אני יושב בשולחן ומשוחח, אוכל ונהנה. ואז אשתי אומרת לי מה אתה חושב על המרק או על התבשיל? ואז אני עונה “זה מצוין!” ואז היא מתרגזת עלי בצדק “למה אני צריכה לשאול אותך? למה אתה לא אומר???”
כלומר, בני אדם וכנראה גם ה’ צריכים לא רק שנעשה את הדבר הנכון אלא שנוכל לומר זאת במילים כי המילים נותנות כוח ומשמעות למעשים ומגדלים את שמם של אלה שאליהם המילים מכוונות.
אנחנו נמצאים עכשיו בעיצומו של חודש אלול. ומעניין שהלכות תשובה של הרמב”ם פותחות בצורה מפתיעה:
“כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות”. מוזר שהלכות תשובה מתחילות לא במצוות תשובה אלא דווקא במצוות וידוי.
והרב סולובייציק מסביר שהוידוי נועד לחייב את האדם לומר במילים מה שבדרך כלל קשה לו, היכולת להסתכל על עצמו או להסתכל בעיניים של אחרים ולומר “חטאתי”, “סליחה”, “אני מצטער” והוא הנותן תוקף לכל תהליך התשובה.
אם כן, למילים יש כוח מיוחד שהוא מעבר לכוח של מעשים. אולי הכוח של המילים הוא ביטוי של הסגולה המיוחדת שניחנו על ידי ה’ שברא את העולם בעשרה מאמרות ואז ברא אותנו בצלמו. וכמו שה’ ברא עולם במאמרות ובמילים גם אנחנו בוראים עולמות, את עמנו, ומערכות היחסים שלנו במאמרות ובמילים.
ואם כן, על ידי המילים שאנחנו אומרים במקרא ביכורים ובוידוי מעשר, ועל ידי המילים שאנחנו אומרים בוידוי בתהליך התשובה אנחנו “מאמירים” ומגדלים את שמו של ה’.
ואם נעשה כך, התורה מבטיחה ” וה’ האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דבר לך…
שבת שלום.
