אחת המצוות החשובות בתורה ולפי רבי עקיבא החשובה מכולם היא מצוות “ואהבת לרעך כמוך”, שנצטווינו לאהוב את כל אחד ואחד מישראל בגופו. ואם נצטווינו לאהוב כל אחד מישראל ניתן להניח על אחת כמה וכמה שמצווה על האדם לאהוב את אשתו בחירת ליבו. ואכן הרמב”ם בהלכות אישות כותב: “וכן צוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו.”
על רקע דברים אלה יש בפרשתנו קושי גדול. התורה מזכירה כמה פעמים את מערכת היחסים בין בעל ואשתו אבל במערכת יחסים זו הדגש הוא לא על אהבה אלא דווקא על שנאה.
פרק כא, טו-“כי תהיינה לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה וילדו לו בנים האהובה והשנואה והיה הבן הבכור לשניאה…
פרק כב, יג-“כי ייקח איש אישה ובא אליה ושנאה ושם לה עלילות דברים והוציא עליה שם רע ואמר, את האישה הזאת לקחתי ואקרב אליה ולא מצאתי לה בתולים…
תחילת פרק כד-“כי ייקח איש אישה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו. ויצאה מביתו והלכה והייתה לאיש אחר. ושנאה האיש האחרון וכתה לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו…
מה קורה כאן? איך ייתכן שמערכת יחסים שאמורה להיות בנויה על אהבה הופכת לשנאה ואיך ייתכן ששנאה זאת הופכת לעניין שבשגרה כך שהתורה צריכה לקבוע הלכות שונות המתייחסות לביטויים שונים של שנאה זו?
נראה לי שהתשובה לשאלה זו קשורה לשתי גישות שונות לגבי אופי מערכת היחסים שבין אדם ואשתו. האם מערכת היחסים זו בנויה על שותפות, הדדיות, אהבה אחווה ורעות או שמא האדם בוחר באישה בגלל שהוא מוקסם מיופייה החיצוני בסגנון של Hollywoodוהיא מספקת את הנאותיו ויצרו? האם הוא רואה את האישה כאינדיווידואל ובעלת ערך אין-סופי המשלימה אותו במובן הקיומי של “לא טוב היות האדם לבדו” או שמא הוא רואה בה כאמצעי הנועד לשרת אותו ולעשות לו טוב במובן של החיים הטובים?
אם נדייק נוכל לראות שמדובר בפרשתנו על אדם שבוחר באישה על פי הגישה השנייה. התורה מתארת אדם שמתחתן עם שתי נשים והיווצרות מצב שאחת היא אהובה והאחת שנואה. אולם נשאל את עצמינו מדוע אדם רואה צורך להתחתן עם שתי נשים? האם היה לאדם צורך נפשי וקיומי באישה נוספת או שמא הוא התחתן עם אחת, והתעוררו בעיות, או מריבות, שאיתן הוא לא רוצה להתמודד, ואז הוא פחות נמשך אליה, הוא פחות התלהב כפי שהתלהב בתחילה, הקסם דעך וכבר נמאס לו ממנה ולכן בחר באישה נוספת כדי שיחווה את הרומנטיקה ואת ההתאהבות מחדש. אבל כאן הטעות, כי קשה או אפילו בלתי אפשרי לאהוב שתי נשים בבת אחת כי אהבה דורשת השקעה של שני הצדדים, עבודה קשה ולפעמים מפרכת, ותמיד יהיו עליות וירידות. ואם אדם נמצא במערכת יחסים שאין בה השקעה אלא בריחה לעבר אישה אחרת סופו לשנוא אותה.
נראה לי שזה גם מה שעומד מאחורי הסיפור של אשת יפת תואר המתואר בראשית פרשתנו. אדם יוצא למלחמה ורואה בשבי אישה יפה ורוצה להתחתן איתה. אבל מה באמת מה לו ולה? הרי היא שייכת למחנה האויב, עם אמונות ערכים ואורחות חיים אחרים ואף מנוגדים לערכים שלו? מדוע הוא ירצה להתחתן עם אישה שניתן להניח שאין לו ולה שום דבר משותף? ואכן התורה לא אומרת שאדם זה מצא את בחיר ליבו ואהבת נפשו שאיתה יוכל להקים בית נאמן בישראל אלא התורה אומרת “וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאישה”-לומר שהמניע לנישואין הוא לא שותפות והדדיות אלא חשק ותאווה, סיפוק היצר, ותו לא!
אבל התורה יודעת שמערכות יחסים בין בעל ואישה לא יכולים להתבסס על הנאה רגעית ועל חושניות בלבד וסופה להסתיים בשנאה ולכן היא יוצאת נגד גישה זו.
לפי רש”י ההלכות המפורטות באשת יפת תואר נועדות למנוע מצב של נישואין כאלה כי אין אלה נישואין בריאים המבוססים על ערכים משותפים. כמו כן, על אף שהבעל מעדיף את האישה האהובה וכבר איננו מרגיש מחובר לשנואה וליוצאי חלציה התורה מנסה למנוע מצב כזה על ידי האיסור לבעל לבכר את בנה של האהובה על פני בן השנואה הבכור. אם מתברר שהבעל הוציא שם רע על אשתו בלא הצדקה הוא נענש, ואם גרושתו התגרשה מאדם אחר הוא לא יכול לחזור ולהתחתן איתה כי האישה היא לא כדור פינג פונג או חפץ שאפשר להעביר אותה מיד ליד ללא דין חשבון.
אבל נראה לי שהתרומה העיקרית של התורה במלחמתה נגד גישה זאת נמצאת בפרק כד פסוק ה, לאחר התיאור של הנשים השנואות:
“כי ייקח איש אישה חדשה לא יצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח.”
לכאורה מצווה זאת היא חזרה על המצווה שהזכרנו בשבת שעברה ושהרב מויש קופל דיבר עליה, של מי שארס אישה ויצא למלחמה שהוא פטור מלהילחם כדי שיוכל לחזור אליה. אלא שיש הבדל אחד גדול ומשמעותי. שם המניע לפטור מהצבא הוא החשש של “פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה” כלומר החשש שהוא יאבד אותה למי שהוא אחר, ואילו כאן המניע הוא אחר לגמרי. “ושימח את אשתו אשר לקח”-לא הרגשות והצרכים של הגבר הם במרכז אלא הצרכים של האישה.
האישה? צריך להתחשב ברגשות של האישה? מה קורה כאן? אלא שזה בדיוק העניין!
נישואין זה לא עניין חד-צדדי עבור הגבר, מה שהיא נותנת ומספקת לו, אלא גם מה שהגבר נותן לאישה! זה לא רק קבלה אלא גם נתינה, לא רק הצרכים של הגבר אלא גם הצרכים של האישה, לא רק שמחתו אלא גם שמחתה. והתקווה היא שאם הגברים יפנימו מסר זה ניתן יהיה למנוע מנישואין להידרדר מפסגת האהבה למעמקי השנאה.
ובכל זאת נראה לי שגם מצווה זאת כפי שפירשנו אותה לא מהווה פתרון טוטאלי מכיוון שכל עוד הבעל חווה את שמחת אשתו כאקט של הקרבה וכויתור מצידו לטובתה יכול הבעל לפתח במרוצת הזמן רגשות של טינה ושל מרירות על שהוא נדרש לוותר מזמנו ומכוחו הפיסי והרגשי לטובת אשתו.
לכן אני רואה לנכון להזכיר כאן את פירושו של תרגום יונתן בן עוזיאל שנראה במבט ראשון תמוה. הוא מפרש את המילים “ושימח את אשתו”-“ויחדי עם אנתתיה דנסיב”-שפירושו “ושמח עם אשתו” אבל לא כך כתוב בפסוק אלא “ושימח את אשתו” ובעקבות כך רש”י דוחה את פירושו לחלוטין.
אולם נראה לי שפירוש זה דווקא קולע לעומקה של מערכת היחסים הראויה בין בעל ואשתו. ה-“ושימח” לא יכול להוות בסיס יציב ואיתן לנישואין טובים ובריאים אלא אם כן ה”שימח את אשתו” הוא גם ביטוי ל“שמח עם אשתו”. כלומר, טובתה של אשתו צריכה להיות גם טובתו האישי ושמחתה צריכה להיות גם שמחתו. רק כאשר ה”ושימח את” הוא גם “ושמח עם” אז יש בסיס איתן לנישואין שיכולים להחזיק מעמד לאורך זמן.
במסגרת זו אנו רוצים שוב לאחל מזל טוב לזוג הטרי שמואל ותמי ולברך אותם שיזכו באהבה אחווה שלום ורעות, שישמחו זה את זה ושבשמחת האחר ישמחו שניהם גם יחד.
שבת שלום!
