אין דבר יותר מפחיד למנהיג מלשמוע איום של השמדת העם שהוא צריך להנהיג.
והנה ה’ אומר למשה: “ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא. ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול”. גורלו של עם ישראל תלוי ועומד, וכול האחריות להצלת העם מונחת על כתפיו. ומשה מבין שכנראה הדרך היחידה לשנות את דעתו של ה’ היא על ידי סניגוריה משכנעת. וכנראה גם שלא היה למשה אפילו רגע לתכנן ולחשוב על מה שהוא הולך לומר. וזה בניגוד לסניגורים בבתי משפט של ימינו שיש להם שבועות או חודשים לגבש את טיעוניהם.
ויותר מכך- משה הוא המגמגם שהחולשה הגדולה באה לידי ביטוי ביכולת הדיבור. והנה משה- עם המגבלה הפיסית וקוצר הזמן- מגיע למבחן הגדול בחייו כמנהיג. האם יעמוד במבחן? האם יצליח לשכנע את ה’ לסגת מהאיום הנורא הזה?
דבריו של משה מובאים ב-3 פסוקים בלבד!
ומה הוא בעצם טוען בפסוקים אלה?
- איך אתה יכול להשמיד את העם אשר השקעת בו כל כך הרבה מאמץ ואנרגיה?
- מה יגידו המצרים-שאתה אלוהים רשע-שהוצאת אותם רק להרוג אותם
- הרי הבטחת לאבות “ארבה את זרעכם ככוכבי השמים וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם ונחלו לעולם”-האם תוכל לקיים את ההבטחה הזאת אם אתה משמיד אותם
אבל אולי הטיעון החזק מכולם הוא דווקא מה שלא מובא כטיעון אלא מה שמסתתר מאחורי כל הטיעונים כולם. נקרא שוב את דברי ה’: “וידבר ה’ אל משה לך רד כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים. סרו מהר מן הדרך…”
מי זה העם הזה? ה’ אומר למשה-כי שחת עמך-הם שלך–ואתה הוא שהוצאת אותם מארץ מצרים. רגע-העם הוא של משה והוא זה שהוציא אותם מארץ מצרים?? זה קצת מזכיר הורים שכשילד מתנהג רע אחד אומר לשני “למה הילד שלך מתנהג כך”
אבלמשה בחכמתו קלט את דברי ה’ ועל כן בחר בטקטיקה נבונה:
“ויחל משה את פני ה’ אלוקיו ויאמר למה ה’ יחרה אפך בעמךאשר הוצאת מארץ מצרים בכוח גדול וביד חזקה… שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך… זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך.”
הם עמך ה’ לא שלי-ואתה הוא שהוצאת אותם מארץ מצרים-לא אני! אתה לא יכול להתנתק ולהסיר אחריות מהם-כמו שהורה לא יכול להתנתק ולהסיר אחריות מילדיו גם אם הם מתנהגים בצורה מבישה ומזעזעת. בין אם תרצה, ובין אם לא תרצה, ילדיך הם וילדיך יהיו.
ומהי תגובת ה’? האם בטיעונים אלה הצליח משה לסלק את האיום הנורא הזה?
נקרא את תגובת ה’ עכשיו עם הדגש על המילה הנכונה- “וינחם ה’ על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו“. הי ניחם על הרעה אולי יותר מכל סיבה אחרת כי הוא הבין שמשה צודק-הם באמת עמו והוא באמת לא יכול להסיר אחריות מהם.
ובכך ברגע הגדול בחייו, משה המגמגם הצליח דווקא בדיבורו למנוע את השמדת עם ישראל. אלא שרגע השיא הזה הוא האחרון מסוגו בתולדות עם ישראל בתורה.
בהמשך מודיע ה’ למשה “כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה”-ששכינת ה’ לא תלווה אותם בעלייתם ארצה בגלל שהשכינה לא יכולה לשרות בתוך עם קשה עורף כ “רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך”. משה רוצה לבטל גם את הגזרה הזאת ומשתמש באותה טקטיקה. הוא פונה אל ה’ ואומר “אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה. ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלוא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה”. הוא בעצם אומר גם אני וגם עמך מצאנו חן בעיניך ועל כן ראוי שתשרה שכינה בינינו.
אבל מהי תשובה ה’ הפעם?
“ויאמר ה’ אל משה גם את הדבר הזה אשר דיברת אעשה כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם.” אין פה “וינחם ה’ אשר דיבר לעשות לעמו”-יותר מזה הוא כאילו מתעלם לגמרי מהעם ואומר ה’ מסכים לבקשתו רק בגלל שהוא מצא חן בעיני ה’-הוא ולא העם ובוודאי לא עמו.
כנראה שה’ רוצה ללמד את משה שנימוק “עמך” או “עמו” של ה’ יכול אולי להואיל למנוע את השמדת העם אבל אינו יכול להואיל לקבוע את מעמדו והתייחסות ה’ אליו בעתיד.
ואכן בכל המאורעות ההיסטוריים המסופרים בהמשך ועד לסוף התורה ה’ כבר לא קורא לעם ישראל “עמי” ולא נאמר שעם ישראל הוא “עמו”!
אולם בשלב הזה ה’ עדיין מוכן לתת התייחסות מועדפת לבני ישראל בזכות משה שמצא חן בעיני ה’. אבל הפרשה מסתיימת עם כריתת ברית חדשה לאחר כתיבת הלוחות השניים. ומה נאמר שם? “ויאמר ה’ אל משה כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי איתך ברית ואת ישראל“. ואכן ב-8 פסוקים האחרונים של הפרשה השם “בני ישראל” מוזכר לא פחות מ-4 פעמים.
ללמדך, שמעתה בני ישראל הוא לא “עמו” של ה’, לא של משה, ולא של אף אחד אחר- אלא הוא ישות עצמאית העומדת בזכות עצמה. האחריות על עם ישראל היא כבר על עם ישראל בלבד ועליו לעמוד בברית עם הקב”ה ולזכות בברכות אם יעמדו בתנאים הנדרשים או לשאת בתוצאות אם ייפלו.
כהורים, אנחנו לא פעם ולא פעמיים נתקלים בבעיות עם ילדינו. כאשר הם קטנים חובה עלינו להגן עליהם ולהרחיק אותם מגורמים רעים ומסוכנים ואין אנו רשאים להתחמק מאחריות כלפיהם ולהטיל את האחריות על מישהו אחר.
אולם כשהם גדלים אנחנו צריכים לקחת צעד אחורה ולתת להם להתמודד עם החיים בכוחות עצמם גם אם ייפלו בדרך-ועוד ייפלו! חובתנו לחבק אותם ולאהוב אותם ולעזור להם לקום אחרי שנופלים, אבל אם אנחנו רוצים לפתח אצלם אישיות אחראית ובוגרת אסור לנו להתערב ולמנוע את הנפילה עצמה- עם כל הכאב שבדבר. כך חינך אותנו הקב”ה את עמו וכך ראוי שנחנך גם את ילדינו.
שבת שלום.
