המשנה בפרקי אבות פרק ה משנה ג אומרת: “עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם, להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו עליו השלום”.
למרות שהמשנה לא מפרטת מהם ניסיונות אלה, ויש הבדלים בין מפרשי המשנה בנוגע לכך, כולם מסכימים ש”לך לך מארצך” הוא אחד מהם. ומדוע? נדמה לי שכל ילד קטן יכול לענות על שאלה זו.
כשה’ אומר לאברהם “לך לך מארצך וממולדתך” הרי הוא בעצם אומר לו לעזוב את כל העולם הידוע ומוכר לו עד כה, את השכונה היפה והמוכרת, הרחובות, הפארקים, השכנים הנחמדים, הנופים, האוויר והאקלים, העולם התרבותי הדתי, וחיי היום-יום.
וכשה’ אומר לו “לך לך מבית אביך” הוא מחייב אותו לעזוב את ביתו החם והאוהב, שאליו הוא יכל לחזור כל השנים לאחר יום ארוך ומפרך, ליהנות מהאוכל הטעים של אימא, הריחות הנעימים, חדרו השקט והמיטה הנוחה.
ולמה לעזוב את כל זה? כי ה’ אמר לו “לך לך”. כלומר, ה’ מבקש ממנו לעזוב את כל הטוב, המוכר והידוע וללכת אחריו למקום לא ידוע, רק כי כך הוא ציווה.
והיות שזו דרישה מופרזת, והרבה מעל ומעבר למה שרובנו היינו מוכנים לעשות, זה נחשב ניסיון.
ואכן כך לימדו אותנו ואותי כל השנים, ומעולם ולא שמעתי או ראיתי מי שערער על הסבר זה.
אלא שאני רוצה לעמוד בפניכם היום ולערער על הסבר זה ולשאול, האמנם???
בואו נשחזר את מה שידוע לנו על אברהם, לפי פשוטו של מקרא: תרח אביו הוליד אותו ואת אחיו בגיל 70 למרות ש-5 הדורות שקדמו לו הולידו ילדים בין הגילים 29-35.
אנחנו גם יודעים שאחיו הרן מת בעוד אביו חי כלומר בגיל צעיר. אנחנו גם יודעים ששרי אשתו עקרה ושאברהם כבר בן 75, כלומר שהסיכויים שהוא יוליד ילדים בשלב זה שואפים לאפס.
ניתן להניח גם שעלה בדעתו של אברהם שאולי הקושי של אביו להוליד, מותו של אחיו בגיל צעיר, ועקרותה של שרה נובעים מהאקלים ומהסביבה שבה הוא גדל וחי, ואם יש לו תקווה לעתיד טוב יותר אולי כדאי שיעבור למקום אחר, מבחינת “משנה מקום, משנה מזל”.
והנה משום מקום מופיע אל שקוראים לו ה’, ומבטיח לו שאם הוא רק יקום ויעזוב את ארצו, מולדתו ובית אביו הוא יעשה אותו “לגוי גדול”, הוא יברך אותו, יגדל את שמו, ויהפוך אותו לברכה. לא רק זה אלא גם כל מי שמברך אותו הוא יבורך בעצמו.
כלומר, ה’ מבטיח לאותו זקן ערירי בן 75, שהוא עתיד לזכות לדורות על גבי דורות של ילדים שיהפכו לגוי גדול, ולא רק שיהיה המשך לשמו אלא יזכה גם לשם ולתפארת בעיני כל העולם כולו.
אם כן, בהבטחה זו אברהם אמור לקבל לא רק את כל מה שניתן לשער שהוא חלם עליו כל השנים, אלא אף הרבה מעבר לכך.
ואם יש ספק בכך שמה שמודגש כאן הוא לא הדרישה “לך לך” אלא הברכות שבהן הוא אמור לזכות, יש לשים לב לכך שציווי ה’ לאברהם מופיע בפחות מפסוק אחד ואילו הברכות מופיעות בשני פסוקים שלמים!
אם כן, נראה שבמקום להתייחס ל”לך לך” כאל ניסיון שה’ מעמיד בפני אברהם, נראה יותר להשוות זאת לשיחה שהזוכה בלוטו מקבל מאראלה, כי ה’ בעצם קורא לו ומודיע לו שאם רק יעשה את מה שה’ מבקש הוא יזכה בלוטו הגדול של חייו!
אם כן, צריך לשאול, מדוע התעקשו כל המפרשים לאורך כל הדורות לקבוע שזהו אחד הניסיונות שבהם נתנסה אברהם אבינו?
נדמה לי שלמרות מה שטענתי הרגע יש עדיין מקום לומר שיש כאן ממד של ניסיון. כדי להבין זאת אני רוצה להצביע על 4 נקודות מרכזיות:
- בניגוד לזכייה בלוטו שבו זהות המבשר או המבשרת ידועה (אראלה), ולכן אתה יכול להיות סמוך ובטוח שהזכייה היא אמתית, זהותו של ה’ כאן איננה ידועה, ולכן גם אם הבטחת ה’ כוללת את כל החלומות של אברהם הרי הוא בהחלט היה יכול לדחות אותו על הסף
- בניגוד לזכייה בלוטו שבה אתה יודע לאן צריך ללכת כדי לאסוף את הכסף, לאברהם נאמר “אל הארץ אשר אראך”- כלומר לא נאמר לו כלום על המקום שאליו הוא צריך ללכת. עובדה זו בוודאי הייתה יכולה לערער על הביטחון שלו בברכות שהובטחו ולגרום לו להסס אם להיענות לקריאה או לא
- קשה לי להעלות על הדעת שאברהם חשב שאיזו שהוא אל יופיע פתאום ביום אחד בהיר ויודיע לו שהוא הולך להפוך אותו לגוי גדול ויגדל את שמו, אם אותו אל לא היה מצפה ממנו משהו בתמורה. כלומר, גם אם ה’ הבטיח לו ברכות גדולות, אני מתאר לעצמי שאברהם הבין שנדרש ממנו לא מעט על מנת לזכות בברכות אלה.
- ואולי החשוב מכל הוא תגובתו של אברהם. אם המניע של אברהם באמת היה לזכות בברכות שה’ הבטיח לו, הייתי מצפה שזה יבוא לידי ביטוי בהחלטת אברהם להישמע לדבר ה’. אבל מה בעצם התורה אומרת? “וילד אברם כאשר דיבר ה'”. במילים אלה התורה כנראה רוצה לומר שלא הברכות הגדולות שה’ הבטיח עמדו לנגד עיניו, לא האינטרס האישי הוא שדחף אותו ללכת, אלא רצון ה’, ותו לא.
אם כן, גם אם ההליכה אחר ה’ תשתלם לאברהם בסופו של דבר, הוא אינו יודע אם האל הזה יממש את הבטחתו, הוא לא יודע איפה זה יקרה וגם לא מתי זה יקרה. מעבר לכך, כל הברכות שבהן הוא אמור לזכות בכלל לא מעניינות אותו בשלב זה. מה שחשוב הוא לעשות את מה שמוטל עליו, ואם השכר יבוא, יבוא.
על פי זה ניתן להציע שאולי הניסיון של אברהם הוא לא שהוא ויתר על כל מה שהיה לו בעבר כדי ללכת אחר רצונו של ה’, אלא שהוא היה מוכן להתעלם מכל מה שהובטח לו בעתיד כדי ללכת אחר רצונו של ה’, שהוא ראה את כל הטוב שהובטח לו לא כמטרה בפני עצמה אלא כאמצעי לדבר חשוב הרבה יותר.
נדמה לי שדווקא בהקשר זה יש לנו הרבה ללמוד מאברהם.
אנחנו עובדים קשה כדי להצליח בעמלנו, כדי שנוכל להתפרנס בכבוד, כדי לזכות בשפע ובברכה בחיינו. השאלה היא, האם ההתעסקות בצרכינו החומריים והיומיומיים מונעת מאיתנו לראות את התמונה הגדולה, את ההבחנה בין המטרה לבין האמצעי ובין העיקר לבין הטפל?
אני חושב שאם נלך בדרכו של אברהם, נוכל להעריך את חשיבותן של הברכות החומריות אבל נדע גם שהן לא חזות הכול, וכשה’ קורא לנו “לך לך” תפקידנו לעשות את מה שנדרש בלי היסוס ובלי חשבונות.
שבת שלום!
