השנה, כמו ברוב השנים, אנחנו קוראים את פרשת מקץ בשבת חנוכה. אם כן, האם ניתן למצוא קשר בין הפרשה לבין החג?
יש מי שהציע שבפרשתנו מסופר על חלום פרעה שבו השיבולים הדקות בולעות את השיבולים הבריאות. בדומה לכך קרה לעם ישראל בימיו של מתתיהו החשמונאי ובניו, כשנמסרו בחסדי ה’: “גיבורים בידי חלשים ורבים בידי מעטים”
ויש מי שטוען שיש רמז לחנוכה בתחילת הפרשה: “ויהי מקץ שנתים ימים”. המלה “שנתים” היא נוטריקון – ש‘מאל נ‘ר ת‘דליק, י‘מין מ‘זוזה שמתאים להלכה שיש להניח את נר החנוכה משמאל הפתח, מול המזוזה הנמצאת בצד ימין.
אבל אני רוצה לפרש בדרך אחרת.
כידוע, המלחמה של החשמונאים לא הייתה מכוונת רק כנגד היוונים אלא גם כנגד היהודים המתייוונים, כלומר אותה אליטה של יהודים שרצו להידמות ליוונים ואימצו את שמותם, את שפתם, את מראיהם, את תרבותם ואת אורחות חייהם של היוונים.
והנה בפרשתנו מדובר לכאורה בדיוק על אדם כזה במסגרת תרבות מצרים, כלומר לא יהודי “מתייוון” אלא יהודי “מתמצר”. ואני מתכוון ללא אחרת מאשר גיבור הפרשה, יוסף.
נשים לב. לאחר שיוסף הצליח לפתור את חלומותיו של פרעה, פרעה מסיר את טבעתו ונותן אותה ליוסף, הוא מלביש אותו בגדי שש ורביד זהב. כלומר יוסף מתלבש וממש ונראה עכשיו כמו מצרי.
ואחר כך פרעה מחליף את שמו מיוסף ל”צפנת פענח”, שם מצרי שכנראה משמעו “איש היודע”.
אחר כך הוא משיא אותו לאסנת, בת פוטי פרע כהן און, כלומר הוא מחתן אותו עם אישה מכובדת מהאליטה של מצרים.
אם כן, יוסף נראה עכשיו כמו מצרי, מתנהג כמו האליטה המצרית, ומתחתן עם אישה מכובדת מאותה אליטה.
ומעניין שאנחנו לא רואים שום סימן לכך שיוסף התנגד לכל אלה. להיפך!
כשנולדים לו שני בנים כיצד הוא מחליט לקרוא להם? “ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה כי נשני אלוהים את כל עמלי ואת כל בית אבי.” מה זה “נשני”- גרם לי לשכוח. כלומר, יוסף קורא לבנו הבכור בשם שנועד להשכיח ממנו את ביתו ואת עברו היהודי.
וכיצד הוא קורא לבנו השני? “ואת השני קרא אפרים כי הפרני אלוהים בארץ עניי”. נזכור שברכת הפריון היא אחת משתי הברכות של ה’ לאבות יחד עם ברכת הארץ. אבל לכאורה, איפה ברכה זאת אמורה להתגשם? בארץ ישראל. והנה, יוסף קורא לבנו השני בשם שמכריז על כך שהברכה תתגשם דווקא בארץ עניי, כלומר בארץ מצרים ולא בארץ ישראל!
ואם יש עדיין ספק בעומק ה”התמצרות” של יוסף, הרי מה קורה כשהאחים פוגשים אותו במצרים? “ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירהו”. ומדוע לא הכירוהו? כי הוא נראה כמו מצרי, מדבר כמו מצרי, ומזוהה עם ההנהגה המצרים!
אם כן, יוסף הוא לכאורה המתייוון האולטימטיבי!!
אלא שבכך מסתיים הדמיון. בעקבות הרצון להידמות ליוונים בלבוש, בשפה, ובתרבות יוון המתייוונים בסופו של דבר גם נמשכו אחר דתם האלילית של היוונים ונהיו יוונים לכל דבר. ויש מי שאפילו טוען שגזירות אנטיוכוס נגד היהודים הייתה פרי יוזמתם של המתייוונים עצמם!!
ומה לגבי יוסף? נכון שיוסף אימץ חלק גדול מהתרבות המצרית אבל ברגע ההכרעה, כשלא היה יכול עוד להתאפק, הוא הכריז “אני יוסף אחיכם… ועתה אל תעצבו… כי למחיה שלחני אלהים לפניכם… לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה. ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי אלהים… מהרו ועלו את אבי..”
כלומר, בסופו של דבר, ואולי לאורך כל הדרך, יוסף הבין שאין פסול בשפה, בלבוש ובתרבות המצרית כל עוד הן לא מטרה בפני עצמה אלא אמצעי למטרה אחרת, חשובה, נשגבה, קדושה.
הוא היה מוכן להזדהות עם התרבות המצרית כל עוד בתוך תוכו ובמעמקי ליבו הוא היה יכול לשמור על הניצוץ היהודי הטהור. הוא הבין שנכון ואף ראוי לקחת חלק בתרבות הסובבת כל עוד היא משמשת כלי לקידום האינטרסים של עם ישראל ושל עבודת ה’.
ובכך יוסף ה”מתמצר” במקום להפוך לאמצעי להשמדת עם ישראל ותורתו כפי שעשו היהודים המתייוונים הוא הפך לשליח ה’ בישועת עם ישראל והבטחת עתידה.
גם אנחנו היום חיים תחת השפעת התרבות המערבית שהיא ברובה תוצר של התרבות היוונית.
הרי רובנו הולכים ל”תיאטרון” שנולד ביוון ופירושה “מקום מושב האלים”, ושם לפעמים אנחנו צופים בדרמה”, או ב”קומדיה”, או ב”טרגדיה” שהם כולם רעיונות יוונים.
ולפעמים אנחנו מבקרים ב”מוזאון” שפירושה “היכל המוזות” – מוזות הם אלי היצירה, האמנויות והמדעים.
וכל 4 שנים אנחנו נהנים מה-“אולימפיאדה” שקרויה על שמה של העיר “אולימפיה” ביוון ומראים את כישרונותינו הגופניים בהתאם למיטב המסורת היוונית.
ובבתי ספר כולנו לומדים “מתמטיקה”- מילה יוונית שפירושה – למידה, ולומדים גם “גיאומטריה”, “גיאוגרפיה”, “היסטוריה”, “ארכיאולוגיה, וכמובן גם “פילוסופיה” שהיא אהבת החכמה.
ואני גדלתי בעיר שנקראת “פילדלפיה” מילה יוונית שפירושה אהבת אחים
והרי כולנו חיים היום ב”דמוקרטיה” – מילה יוונית שפירושה “שלטון הדמוס” – העם!
ואם כן, השאלה העומדת בפנינו היא, האם בעקבות כך שאנחנו נוטלים חלק מהתרבות הסובבת גם ניגרר אחר האמונות, הדתות ואורחות החיים הרווחות בתרבות זו כפי שעשו המתייוונים, או שנדע לשים גבולות ולראות בתרבות זו לא כתחליף אלא ככלי חיוני לקידום המטרות הנשגבות שלמענן נבחרנו, כפי שעשה יוסף?
זוהי בעיניי השאלה המתבקשת בשבת זו, שבת חנוכה שהיא גם שבת פרשת מקץ.
שבת שלום וחנוכה שמח
