בסוף פרשתנו פרק כד פסוק ג כתוב “ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה’ ואת כל המשפטים ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל הדברים אשר דבר ה’ נעשה”. הבעיה היא שפסוק דומה מופיע כבר בפרשת יתרו פרק יט פסוק ח:
“ויבא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם את כל הדברים האלה אשר צווהו ה’. ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דיבר ה’ נעשה”.
מדוע הכפילות הזאת? אם שמענו שבנ”י הכריזו “נעשה” בפרק י”ט מדוע יש צורך לחזור על הדברים בפרק כד?
רש”י על פי חז”ל פותר את הבעיה הזאת כאשר הוא קובע שכול היחידה שבה מופיע פסוקנו, כתיבת ספר הברית, הזאת הדם והצהרת “נעשה ונשמע” התרחשו לפני מתן תורה, כלומר לפי רש”י יתכן שאין כאן חזרה אלא תיאור אותו אירוע.
אבל אם נאמץ את גישת רוב המפרשים שהתורה מספרת את האירועים לפי סדר כרונולוגי מדוע היה צורך לחזור על הדברים?
אלא שאם נדייק נראה לי שיש הבדל מהותי בין הרקע להכרזתם הראשונה לבין הרקע להכרזתם השנייה:
בפרק י”ט כתוב כך: “אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי. ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לו ממלכת כהנים וגוי קדוש אלה הדברים אשר תדבר על בני ישראל. ויבא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם את כל הדברים האלה אשר צוהו ה’. ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דיבר ה’ נעשה”.
מה בעצם נאמר להם במעמד זה על פי פשוטו של מקרא? ה’ מזכיר להם את כל מה שהוא עשה עבורם עד כה והוא מבטיח שגם ימשיך לשמור על קשר מיוחד איתם ועוד להפוך אותם לסגולה מכל העמים. ומה נדרש מהם? “אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי”. אבל מהם הדברים שעליהם לשמוע ומהו תוכן הברית? כנראה שזה לא נאמר! כלומר, יש כאן אמירה כללית על שמיעת קולו של ה’ אבל בשלב זה אין להם מושג שלשמוע בקולו פירושו לקיים תרי”ג מצוות שמכתיבות את התנהגותם בכל אורחות חייהם בכל יום ובכל שעה? בנוסף, הם שומעים את המושג ברית אבל מניין הם אמורים להכיר דבר כזה ברית בין האל לבין בני אדם? הרי הם הכירו את פרעה שהיה נחשב לשליט הכול- יכול של מצרים ששעבד אותם, שדיכא אותם ושהתעלל בם. אבל על אל שמעוניין בטובתם ובמערכות יחסים הדדית הם לא הכירו מעולם!
על רקע זה ניתן לתהות לגבי האופי הרצוני של הכרזתם “כל אשר דיבר ה’ נעשה” בפרק י”ט. אולי הם אמרו כך כמחווה פשוטה כלפי הקב”ה על כל הטובה אשר עשה להם עד כה, או כביטוי לרצונם לזכות במעמד של סגולה, או שמא זוהי תגובה אינסטינקטיבית של עבדים הרגילים לציית באופן עיוור לבעלי השררה והכוח? אם כן, ניתן לומר שבנסיבות האלה זה ממש לא big deal שהם אמרו “נעשה”. האם אפשר להעלות על הדעת תגובה אחרת??
אז מה אם כן השתנה בין ההכרזה הראשונה להכרזה השנייה?
ראשית, אם נאלצו לומר את “הנעשה” הראשון בתמורה לכל הטוב שעשה ה’ עבורם או בגלל ההבטחה להפוך אותם לעם סגולה בעתיד הנה עכשיו הם לומדים שה’ לא רק מתגלה עליהם במידת החסד ומטיב עימם אלא הוא גם אל מפחיד ונוכחותו מאיימת. “ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה” ואם יתקרבו להר ימותו. ולא רק זאת, אלא שלאחר שראו את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן נאמר “וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלוהים פן נמות.”
יחד עם זאת, הם גם למדו שבמקום להתעלם ומחששותיהם ומרגשותיהם, ה’ מתחשב בהם ומשנה את התוכנית המקורית ומסכים לתת את שאר המצוות דרך משה רבנו. כלומר, מצד אחד ההתגלות המפחידה הזאת נועדה ללמד אותם ש”תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו” אבל מצד שני ה’ מבין שאי אפשר לתת את התורה כאשר תחושות הפחד והאיום מרחפות עליהם.
בנוסף, בניגוד למצב שהיה כאשר אמרו “נעשה” בפעם הראשונה, בשלב זה הם כבר יודעים מה התורה דורשת מהם שהרי כבר שמעו את עשרת הדברות והמצוות הרבות הכלולות בפרשת משפטים. עכשיו הם יודעים שמחויבות לשמוע בקולו של ה’ פירושה קבלת מצוות שמכתיבות את אורחות חייהם וגם את יחסיהם למשפחותיהם, לחבריהם, לשכניהם, וכמובן גם לאלוהיהם
ואולי החשוב מכול, אם היה מקום לחשוב שאמרו “נעשה” כתגובה אינסטינקטיבית לבעלי הכוח הנה מתברר שהמצוות הן לא דרישות של עוד עריץ שמבקש לדכא ולהשפיל אותם אלא, להיפך, הן מערכת חוקים שנועדה לחזק את אנושיותם ולתקן במידה רבה את העוול שנעשה להם במצרים ולבנות חברה טובה ומתוקנת יותר.
לדוגמה, הם סבלו תחת עולם של המצרים ולכן התורה מצווה אותם לשחרר את עבדיהם לאחר שש שנים. בניגוד למה שהם סבלו במצרים ” וְהִנֵּה עֲבָדֶיךָ מֻכִּים ” (שמות ה, טז) התורה מזהירה “וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ, מוֹת יוּמָת” (שמות כא, טו) וגובה מחיר כבד גם על הכאה שאיננה ממיתה (שמות כא, יח-כב). בניגוד לעבדים שרכושם נשלל מהם, התורה מכבדת את רכושו של האדם ואף מטילה אחריות כספית על מי שפוגע ברכושו של האחר (שמות כב, ו-יד). היות שהם סבלו כגרים בארץ לא להם התורה אוסרת עליהם להונות גרים שמתגוררים בקרבם (שמות כב, כ). הם היו קרבנות של עינוי (“וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ, כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ”, שמות א, יב) והתורה מצווה “כָּל-אַלְמָנָה וְיָתוֹם, לֹא תְעַנּוּן” (שמות כב, כא), וכשם ש”וְעַתָּה, הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי” (שמות ג, ט) כך “אִם עַנֵּה תְעַנֶּה, אֹתוֹ–כִּי אִם-צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ” (שמות כב, כב). הם לא ידעו מנוחה ומרגוע בזמן שהיו עבדים במצרים אולם התורה מצווה “שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת–לְמַעַן יָנוּחַ, שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ, וְיִנָּפֵשׁ בֶּן-אֲמָתְךָ, וְהַגֵּר” (שמות כג, יב). כלומר הם עכשיו מבינים שמדובר על אל שמטיב עימם אבל גם דורש מהם. מצד שני הם גם מכירים בכך שדרישותיו לא נועדו לשרת אותו אלא לשרת אותם ומטרתן לבנות חברה טובה וצודקת יותר. הם גם מבינים שהאל הזה לא מתגלה בכבוד ובעצמו לא רק כדי להפחיד אותם אלא כדי ליצור עימם שותפות על בסיס ברית ומחויבות הדדית. אם כן תהום פעורה בין הכרזתם הראשונה בפרשת יתרו “כל הדברים אשר דיבר ה’ נעשה” לבין הכרזתם בפרשתנו. רק כאן ניתן לומר שהכרזה זאת לא נובעת מאילוץ על הטוב שנעשה להם בעבר או מהרצון לזכות בטוב גם בעתיד והיא לא תגובה אינסטינקטיבית הנובעת מציות עיוור או מתחושת פחד אלא היא תוצאה של הבנה, מחשבה ושיקול דעת. בעקבות כך, רק כאן ניתן לומר שהכרזתם משקפת את רצונם האמתי ולכן רק כאן יכול להתקיים טקס הברית הפורמאלי כי ברית מחייבת הסכמה הדדית. נדמה לי שיש כאן מסר חשוב לחינוך ילדינו. המטרה צריכה להיות לא רק שיגידו “נעשה” ויעשו את מה שאנחנו רוצים מתוך לחצים, אילוצים, או פחד אלא שיעשו זאת מתוך הכרה שזה בסופו של דבר לטובתם, ומתוך הזדהות, ומחויבות הדדית.
שבת שלום
