שבת/שמחת תורה תשפ”ד היה היום הקשה ביותר עבורנו כעם מאז השואה. זה לא היה רק המספר העצום של אנשים שנרצחו – 1,300 וזה לצערנו מספר לא סופי – אלא גם באופן שבו עונו ונטבחו באכזריות שמזכיר את הפשעים הגרועים ביותר שבוצעו אי פעם נגדנו. הערים והקיבוצים הסובבים את עזה הוצפו במפלצות אדם של חמאס שלא חיפשו אלא דם והרס, והותירו נשים, ילדים, קשישים ומשפחות שלמות הרוגים, ועיירות ושכונות חרבות. גם נוח היה עד למוות ואסון נוראי כאשר המבול השחית כל בשר על הארץ, מלבד הוא ומשפחתו הקרובה, והשאיר את העולם כולו חרב.
בעוד הזוועות של ימינו נבעו מאכזריותו הבלתי נתפסות של ארגון חמאס כלפי אזרחים ישראלים חפים מפשע, ואילו זוועות המבול נבעו מחמס – שחיתות ואלימות – שהאנשים עשו זה כלפי זה, התוצאות היו דומות. וכשנוח יצא מן התיבה ניתן להניח, שכמונו היום, הוא היה בהלם מוחלט מממדי ההרס, ממראה של נוף שומם, גופות נרקבות, ומביתו, והעיירה שבה גדל וכל מה שהכיר מהעבר נעלמים ואינם עוד, והמום מההבנה שאין לאן לחזור ואין לאן ללכת.
השאלה היא כיצד נח הגיב לאסון והחורבן של זמנו ואלו לקחים אנו יכולים אולי להפיק מתגובתו שעשויים לסייע לנו במאמצינו להתאושש מהטראומה של היום?
התורה מספרת כך: “ויחל נח איש האדמה ויטע כרם. וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלו” (בראשית ט, יט-כ).
מה ניתן ללמוד מתגובה זו של נח?
למרות המשימה הבלתי אפשרית לכאורה של בניית העולם לאחר המבול, נח הפגין את הכוח והנחישות הדרושים כדי להתקדם ולהתחיל מחדש. אלוהים, בסיפור הבריאה השני, הורה לאנושות “לעבוד את האדמה” וכך נח, בהתאם למנדט אלוהי זה, עבד את האדמה עוד לפני המבול, וחזר לאותו עיסוק גם לאחר המבול.
עם זאת, למרבה הפלא, נח הרחיק לכת אף יותר. לא רק שהוא ראה את עצמו מחויב להחזיר את העולם לקדמותו; הוא היה נחוש לשפר את החיים על פני כדור הארץ באופן שמעולם לא היה ידוע קודם לכן. אם הצליחו קודמיו להוציא מן האדמה את צרכי החיים הבסיסיים, כמו לחם, נח גילה את עץ הגפן המופלא ואת האפשרות להפיק ממנו יין ש”ישמח לבב אנוש”. אולי נח חשב שזו תהיה דרך הטובה ביותר להחזיר את השמחה שאבדה מן העולם לאחר המבול.
אולם עם כל יום שעובר, ועם הזיכרונות של חבריו האהובים שאינם עוד עדיין טריים במוחו, נראה שהנחישות שלו נחלשה. מלבד משפחתו הקרובה, לא היה מי שיחבק אותו וייתן לו את העידוד והתמיכה שאליהם הוא היה כל כך זקוק כדי להמשיך במשימה העצומה של בניית העולם מחדש שהוטלה עליו. שלומו הנפשי ונכונותו להתמיד במאמציו החלו להישחק ועם הזמן היה לו קשה להידבק במטרה.
ומה שהחמיר את המצב עוד יותר היא העובדה שלמרות שהוא הקריב קרבן שהצליח לעורר את רחמיו של ה’ ולחלץ ממנו הבטחה לא להטיל עונש כזה שוב, ה’, בגרסה זאת של סיפור המבול, מעולם לא שיתף את נח בהבטחה זו: “וירח ה’ את ריח הניחוח ויאמר ה’ אל ליבו לא אוסיף עוד לקלל עוד האדמה בעבור האדם”. עקב כך, נח לא יכול היה שלא לתהות אם כל העבודה הקשה הדרושה לבניית העולם מחדש שווה את המאמץ אם מחר או מחרתיים יתכן שיהיה עוד פעם מבול שישמיד את העולם.
אם כן, מסתבר שבשלב מסוים נח גילה, אולי לתדהמתו, שיין לא רק משמח לבב אנוש אלא ששתייה מופרזת עוזרת להקהות את החושים, מספקת מפלט נוח מהאתגרים ומצרות החיים, ומאפשרת לאנשים לסגת אל עולמות אחרים במקום להתמודד עם האתגרים העומדים לפנינו בעולם הזה. וכך, נח שתה עד שהשתכר, ומאותה נקודה ואילך החלו הדברים לצאת מכלל שליטה: “ויתגל בתוך אהלו” ובעקבות כך ההתנהגות הנבזית של חם “וירא חם אבי כנען את ערות אביו ויגד לשני אחיו בחוץ”.
התגובה של אזרחי ישראל, מהרגע שהתבררה הידיעה על הפיגוע האכזרי, הייתה לא פחות ממדהימה. כל המריבות והמתחים הפנימיים שאפיינו את החיים שלנו כאן בתשעת החודשים האחרונים נעלמו כמעט ברגע. למרות החששות, לפני המלחמה, כי חיילי מילואים רבים יסרבו להתייצב לשירות צבאי, הייתה התייצבות מלאה ואף יותר. מספר קבוצות הוואטסאפ שנוצרו כדי לספק מזון, ביגוד, ציוד רפואי וצבאי, אירוח וכסף לחיילים ולעשרות אלפי האנשים שחייהם נפגעו רבים מדי מכדי לספור. אנשים עמדו בתורים של 6, 7, 8 שעות לא כדי לקנות כרטיסים למופע או למשחק אלא לתרום דם. במובן זה אנחנו הולכים בדרכו של נח מיד לאחר המבול.
אולם השאלה היא מה יקרה אם וכאשר המלחמה הזו תימשך שבועות ואפילו חודשים, כפי שרוב המומחים הצבאיים אומרים?
האם, בניגוד לנח, נמשיך להיות נחושים במלחמה הצודקת שלנו גם כשהדבר, בהכרח, כרוך באובדן חיים נוספים בצדנו, והאם נצליח לשכנע את העולם להמשיך בתמיכתו בנו גם כאשר יש עלייה דרמטית במספר הקורבנות של חפים מפשע בצד השני? וכשהמלחמה תסתיים, האם נמצא דרך לשמר את הסולידריות שאנחנו מפגינים היום כדי לבנות את הקהילות שנהרסו, ולעזור בריפוי של אלה שעולמם חרב עליהם? האם המנהיגים שבמשך תשעה חודשים פגעו קשות במרקם החיים של החברה הישראלית ובמוכנות הצבאית, והיו אחראים למחדל הנורא הזה, ייקחו אחריות, ויזוזו הצידה לטובת מנהיגים מסוג אחר שמטרתם העליונה תהיה איחוי הקרעים והשסעים בינינו לבין עצמנו וחיזוק אחדותנו כעם?
והאם אנחנו כחברה נוכל לשמר את כל הטוב, הדאגה והאכפתיות, הושטת היד והעזרה לזולת, האהבה והאחווה שכל כך בולטים היום, וליצור תרבות אחרת שבה אנו מתייחסים זה לזה ברעות ובכבוד הדדי? התשובות לשאלות אלו כנראה יקבעו את עתידה של המדינה שעבדנו כל כך קשה לבנות ולפתח ב-75 השנים האחרונות. אני מקווה שנדע לענות על שאלות אלה בתבונה וברגישות.
שבת שלום!
