פרשתנו מתחילה בתיאור טקס הברית שנכרתה בין ה’ לעם ישראל בנוכחותם של כל עם ישראל. כדי להדגיש שמדובר על כל עם ישראל התורה מפרטת “ראשיכם, שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחוטב עציך עד שואב מימיך.”
אבל אם היה באמת חשוב להדגיש שכל עם ישראל- ללא יוצא מן הכלל- נכח באירוע אז מה שכתוב מיד בהמשך נשמע תמוה: “ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת. כי את אשר ישנו פה עמדנו עומד היום לפני ה’ אלקינו ואת אשר איננו פה עמנו היום.” כלומר הברית מחייבת את כל הדורות העתידים למרות שלא נכחו שם! אם כך קשה להבין מדוע ראתה התורה לנכון להדגיש את העובדה שכולם נכחו בזמן האירוע??
המדרש תנחומא מציע פתרון לקושי זה. על המילים “ולא אתכם לבדכם” המדרש אומר “אף הדורות העתידים לבוא היו שם באותה שעה”. כלומר לפי התנחומא אין שום קושי. הברית נכרתה בנוכחות אותו הדור וגם בנוכחות כל הדורות הבאים.
עכשיו בטח תשאלו: “דוד, איך אתה מביא מדרש כזה? הרי הדורות הבאים שעוד לא נולדו לא היו יכולים להיות שם. זה פשוט לא הגיוני. ממש לא מתאים לך!”
אז תופתעו לשמוע שיתכן מאד שזהו פשוטו של מקרא. בואו נקרא כמה פסוקים אחרים בספר דברים:
בדברים ה כתוב כך: א וַיִּקְרָא מֹשֶׁה, אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת-הַחֻקִּים וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם; וּלְמַדְתֶּם אֹתָם, וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם. ב יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית–בְּחֹרֵב. ג לֹא אֶת-אֲבֹתֵינוּ, כָּרַת יְהוָה אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת: כִּי אִתָּנוּ, אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פה היום כולנו חיים”.
משה כאן אומר שה’ לא כרת את הברית עם אבותינו אלא “אתנו, אנחנו אלה פה היום כולנו חיים”. רגע, אני לא מבין! מבחינה היסטורית הברית בחורב היה עם הדור הזה או עם הדור הקודם? אם כן, איך משה אומר שהברית בחורב לא נכרתה עם אבותינו אלא “איתנו אנחנו אלה פה היום”? על מה משה מדבר?? האם הוא נפל על הראש?
בפרק יא כתוב: ב וִידַעְתֶּם, הַיּוֹם, כִּי לֹא אֶת-בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ וַאֲשֶׁר לֹא-רָאוּ, אֶת-מוּסַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: אֶת-גָּדְלוֹ–אֶת-יָדוֹ הַחֲזָקָה, וּזְרֹעוֹ הַנְּטוּיָה. ג וְאֶת-אֹתֹתָיו, וְאֶת-מַעֲשָׂיו, אֲשֶׁר עָשָׂה, בְּתוֹךְ מִצְרָיִם–לְפַרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, וּלְכָל-אַרְצוֹ. ד וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְחֵיל מִצְרַיִם לְסוּסָיו וּלְרִכְבּוֹ, אֲשֶׁר הֵצִיף אֶת-מֵי יַם-סוּף עַל-פְּנֵיהֶם, בְּרָדְפָם, אַחֲרֵיכֶם; וַיְאַבְּדֵם יְהוָה, עַד הַיּוֹם הַזֶּה. ה וַאֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם, בַּמִּדְבָּר, עַד-בֹּאֲכֶם, עַד-הַמָּקוֹם הַזֶּה. ו וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם, בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן-רְאוּבֵן, אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלָעֵם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם וְאֶת-אָהֳלֵיהֶם–וְאֵת כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם, בְּקֶרֶב כָּל-יִשְׂרָאֵל. ז כִּי עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת, אֶת-כָּל-מַעֲשֵׂה יְהוָה הַגָּדֹל, אֲשֶׁר, עָשָׂה.
שוב, אני לא מבין. האם האנשים האלה העומדים בפני משה היום ראו את מעשה ה’ הגדול אשר עשה במצרים? האם הם היו עדים למכות מצרים, לקריעת ים סוף, לסיפור דתן ואבירם??
ולבסוף אביא פסוקים הידועים לכולנו מפרק ו:
כ כִּי-יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר, לֵאמֹר: מָה הָעֵדֹת, וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, אֶתְכֶם. כא וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ, עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם; וַיֹּצִיאֵנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה. כב וַיִּתֵּן יְהוָה אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם, בְּפַרְעֹה וּבְכָל-בֵּיתוֹ–לְעֵינֵינוּ. כג וְאוֹתָנוּ, הוֹצִיא מִשָּׁם–לְמַעַן, הָבִיא אֹתָנוּ, לָתֶת לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ.
“ואותנו הוציא משם”-באמת?? הדור הזה יצא ממצרים?? האם משה לא יודע את ההבדל בין עבר, הווה ועתיד? אז מה קורה פה?
אלא כנראה שמשה מנסה לחנך את העם שבזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל אין באמת הבדל מהותי בין עבר, הווה ועתיד. מה שקרה בעבר ומה שיקרה בעתיד מקבלים משמעות כאילו הם קורים עכשיו בהווה. פערי הזמן אינם מתורגמים לפערים של נוכחות. כל הדורות שהיו בעבר ושעתידים להיות הם כאילו נוכחים היום, כאן ועכשיו!
הרעיון הזה הוא בדיוק מה שחז”ל מנסים ללמד אותנו לגבי חג הפסח: “חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים”- לחיות בהווה אבל בתודעה שאנחנו חיים גם בעבר ולחיות בהווה בתודעה שהעתיד כבר כאן.
פעם התארחתי אצל משפחה ובזמן שהייתי שם האבא סיפר לבנו בן ה-8 או 9 את הסיפור המצמרר על מותו הטרגי של רבי עקיבא, ותוך כדי שהאבא מספר את הסיפור הבן התחיל לבכות. ראיתי את זה ונדהמתי. מעולם לא בכיתי על מותו של רבי עקיבא והנה ילד קטן בוכה עליו. בשבילו רבי עקיבא היה דמות כל כך חיה ותוססת שהסיפור על מותו היה בשבילו כמו מותו של סבא. למרות שרבי עקיבא חי לפני קרוב ל-2000 שנה, בשביל הילד הזה רבי עקיבא היה חי כאן ועכשיו ורק הרגע נלקח מאיתנו. זוהי דוגמה למופת של היכולת להפוך את זיכרון העבר לחוויית ההווה.
אני לא יודע אם יצא לכם לקבל הזמנה כזאת אבל לפני כמה שנים קיבלנו הזמנה לחתונה שהיה כתוב בה בערך כך: “החתונה תתקיים בירושלים הבנויה, בבית המקדש השלישי, ואם חס ושלום המשיח לא יגיע החתונה תתקיים באולם …”. כמובן, שההזמנה הזאת עוררה אצלי גיחוך. איזה שטויות! שיפתחו כבר את העיניים ויראו את המציאות ושיפסיקו לחיות באשליות!
אבל כשחושבים על זה, במקום לצחוק הייתי צריך להתפעל מהאמונה העמוקה שיש לאנשים אלה בגאולה. בשבילם המשיח כבר בדרך, הוא אוטוטו מגיע. ואם אנחנו באמת מתכוונים למה שאנחנו אומרים “ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו” אז כולנו צריכים לחיות במובן מסוים בתודעה שהעתיד הזה כבר מגיע ושעוד מעט נוכל לחגוג את כל השמחות המשפחתיות בבית המקדש!
אני יודע שקשה מאד לחיות כך אבל אני חושב שהדגש שהיהדות שמה על פיתוח תודעה כזו עוזר לנו להבין את קיומנו כעם למרות הניסיונות הבלתי פוסקים להשמיד אותנו. למרות הקשיים שסבלנו מעולם לא התייאשנו כי תמיד ראינו את החיים שלנו לא רק בהווה אלא כחלק משרשרת הדורות שהתחילה לפני אלפי שנים ושאוטוטו תביא גאולה לעולם.
שנזכה בקרוב… ממש!
שבת שלום!
