ישנן שתי מצוות עיקריות לחג אבל השאלה היא מהו היחס ביניהן?
- תורה כהנים פרשה יב: וידבר ה’ אל משה לאמר דבר אל בני ישראל לאמר בחמשה עשר יום לחודש השביעי הזה חג הסוכות שבעת ימים לה’ ‘ (ויקרא כ”ג, לג-לד) – מה תלמוד לומר? לפי שנאמר ‘בסוכות תשבו שבעת ימים’ (שם, מב), ואיני יודע אם שבעה ראשונים אם שבעה אחרונים, כשהוא אומר ‘ובחמשה עשר יום לחודש השביעי הזה חג הסוכות שבעה ימים לה’ ‘, הרי שבעה ראשונים ולא שבעה אחרונים.
וביאר הפירוש המיוחס לר’ שמשון משאנץ: שהרי כתיב ‘בחדש השביעי תחגו אותו’ (שם, מא), וסמיך ליה ‘בסוכות תשבו שבעת ימים’ (שם, מב), ואיני יודע אם ז’ ראשונים דלולב הן ז’ ימי הסוכה או ז’ אחרונים, דז’ ראשונים ללולב כדאמר למעלה וביום השמיני יהיה שמיני עצרת ולאחר אלו שמנה יהיו שבעה אחרות למצות סוכה, לכך נאמר כאן ‘בט”ו יום חג הסוכות’, הא למדת שהם שבעה ראשונים, וסוכה ולולב חג אחד הוא.
משמע שיש הווה אמינא ששתי המצוות הן נפרדות ומתקיימות בזמנים שונים
- מצד שני יש הרואים כאן רק מצווה אחת: בספר נחמיה פרק ח כתוב כך:
ביום השני נאספו ראשי האבות לכל העם הכהנים והלוים אל עזרא הספר, ולהשכיל אל דברי התורה. וימצאו כתוב בתורה, אשר צוה ה’ ביד משה… אשר ישבו בני ישראל בסכות בחג בחדש השביעי. ואשר ישמיעו ויעבירו קול בכל עריהם ובירושלים לאמר: צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבת לעשת סכת ככתוב. ויצאו העם ויביאו ויעשו להם סכות איש על גגו ובחצרתיהם ובחצרות בית האלהים, וברחוב שער המים וברחוב שער אפרים. ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סכות וישבו בסכות כי לא עשו מימי יהושע בן נון כן בני ישראל עד היום ההוא, ותהי שמחה גדולה מאד. ויקרא בספר תורת האלהים יום ביום מן היום הראשון עד היום האחרון, ויעשו חג שבעת ימים וביום השמיני עצרת כמשפט.
וכך טוען גם רבי יהודה בסוכה לו ע”ב: דתניא: ‘בסוכות תשבו’ – סוכה של כל דבר, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: אין סוכה נוהגת אלא בארבעה מינים שבלולב. והדין נותן: ומה לולב, שאין נוהג בלילות כבימים, אינו נוהג אלא בארבעת מינין, סוכה, שנוהגת בלילות כבימים – אינו דין שלא תהא אלא בארבעת מינין? (לו:). וכך נוהגים השומרונים והקראים
- וכמובן הגישה המקובלת שיש שתי מצוות שונות אבל שחלות באותו היום.
בדקות הקרובות אנסה לעמוד על הרעיונות שאולי גלומים בכל אחת מן הדעות הנ”ל:
- לכאורה ברמה הפשוטה ביותר אין שום קשר בין 2 המצוות- הסוכה קשורה לתקופת המדבר, דאגת ה’ לעם ישראל כשלא היה לנו כלום. מצוות לולב לעומת זאת חוגגת את יופייה של ארץ ישראל. דבר זה נכון במיוחד אם אנחנו מפרשים את ד’ המינים כמשקפים את האזורים של ארץ ישראל
וכך כתוב בעולם התנ”ך: “האתרוג שהיה לפנים עץ השלחין החשוב ביותר של הארץ בא לסמל את שטחי השלחין הפוריים; התמר מייצג את עמקי הארץ החמים; ההדס מציין את צמחיית ההרים הגשומים והערבה מציינת את הצומח בגדות נחלי האיתן.
יותר מזה. הראשון מסמל את היעדר המים ושהשני מסמל את שפע המים. הראשון מסמל את תקופת הגלות והשני החיים הפוריים בארץ ישראל.
אם כן, מה בין זה לזה?
א. יתכן לבוא ולומר שזו בדיוק הנקודה. התורה רוצה להגיד שאלוקי המדבר הוא אלוהי הארץ, אלוהי הטבע הוא גם אלוקים שמעל לטבע ומשנה אותו לצרכים של העם. לפי זה הגיוני שזה יהיה מעורב אחד בשני-כלומר מצוות אחת ממש
ב יתכן גם לומר את אותו הרעיון ובכל זאת להפריד בין 2 המצוות. במקום לראות את שני הרעיונות כמקבילים אפשר לראות אותם כשלבים בהתפתחות של עם ישראל. ראשית, במדבר היה מחסור והיינו תלויים לחלוטין בחסדו של ה’ לפעול למעננו בשינויי הטבע-זה הסוכות. אבל בכניסתנו לארץ נאלצנו לעבוד את האדמה ולהוציא את היבול והפירות על ידי מעשה ידינו, לראות את ה’ לא משנה את סדרי העולם אלא לראות אותו בתוך הסדר הטבעי. היכולת לראות את ה’ בחיים הנורמאליים היום-יומיים ולא רק במעשה ניסים זו מדרגה אחת מעל הקודמת ולכן למרות הקשר בין שתי המצוות יש צורך להפריד אותן כפי שנהוג היום.
- יתכן לפרש את היחס בין שתי המצוות הללו בהקשר לחיים של קבע ויציבות לעומת חיים ארעיים. הסוכה מסמלת עראיות כפי שהיה מצבנו במדבר. תקופת נדודים, תקופת מעבר. ולכן רבא מנמק את האיסור לבנות סוכה למעלה מ-20 אמה בכך שסוכה צריכה להיות דירת ארעי. מצד שני ד’ המינים מסמלים את ישיבתו בארץ ישראל שאליה הגענו לאחר הכיבוש והירושה. זוהי התיישבות של קבע.
אם כן ראוי שמצוות אלה יהיו נפרדות ואולי במועדים שונים.
- אולם הבחנה זו לא מדויקת. הרי התורה אומרת “כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ אשר נשבע ה’ לאבותיכם” ומצד שני: “השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלוהים אחרים והשתחויתם להם וחרה אף ה’ בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר ה’ נותן לכם.
כלומר הקיום שלנו בארץ הוא לא בהכרח קבוע כי הוא תלוי במעשנו ובהתנהגותנו. אם כן במידה מסוימת הקיום שלנו בארץ הוא ארעי ולכן אי אפשר לומר שד’ המינים המסמלים את שבחה של ארץ ישראל מייצגים את ישיבתו בארץ ישיבת קבע.
גם לגבי הסוכה אי אפשר לומר שהיא מסמלת ארעיות באופן מוחלט. ראשית בגלל שלמרות שלפי רבא הסוכה עצמה צריכה להיות ארעית הרי לכל הדעות הנוכחות שלנו צריכה להיות נוכחות של קבע:
“כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי. כיצד? היו לו כלים נאים – מעלן לסוכה, מצעות נאות – מעלן לסוכה. אוכל ושותה ומטייל בסוכה. מנא הני מילי? דתנו רבנן: “תשבו” (ויקרא כג, מב) כעין תדורו. מכאן אמרו: כל שבעת הימים עושה אדם סוכתו קבע וביתו עראי. כיצד? היו לו כלים נאים – מעלן לסוכה, מצעות נאות – מעלן לסוכה, אוכל ושותה ומטייל בסוכה, ומשנן בסוכה. המבנה הוא ארעי אבל השימוש שלנו במבנה צריך להיות של קבע.
ומעניין שהירושלמי מוסיף הסבר להלכה זאת: כתיב: “בסוכות תשבו”, ואין תשבו אלא תדורו. כמה דאת אמר: “וירשתם אותה וישבתם בה” (דברים יא, לא). שיהא אוכל בסוכה, ומטייל בסוכה, ומעלה כליו לסוכה
כלומר החובה לשבת בסוכה ישיבת קבע נלמדת ממצוות יישוב הארץ. אם כן אם חשבנו שהסוכה מסמלת ארעיות הרי מכאן אנחנו רואים שהסוכה מסמלת דווקא קבע.
לבסוף הגמרא עצמה מביאה דעה מנוגדת של רבי יהודה שאומר שמותר לבנות סוכה למעלה מ-20 אמה והנימוק שמביא אביי לשיטת רבי יהודה הוא ש”סוכה דירת קבע בעינן”. אם כן לפי רבי יהודה הסוכה עצמה צריכה להיות מבנה קבע ואז אין בכלל עניין של ארעיות בסוכה!!
אז מה בעצם קורה כאן? נראה שההלכה רוצה ללמד אותנו שגם בדבר שנראה כמו קבע כמו הישיבה בארץ ישראל ואנחנו באופן טבעי נוטים לחשוב שאם אנחנו כאן ומצליחים ליהנות מיופייה ופירותיה שמציאות זאת מובטחת לעד.
אבל התורה אומרת שלא כך. אנחנו תמיד צריכים לעמוד על המשמרת ולדאוג שנהיה ראויים לשבת כאן כי זה לא דבר מובן מאליו. אנחנו חייבים להיות ראויים לכך. זהו המסר של 4 המינים.
מצד שני הסוכה שנראית מבנה רעוע ואנחנו אולי היינו נמנעים מלשבת בו כי אנחנו רוצים חיים של נוחות ושל קבע אנחנו צריכים לדעת ולהפנים את העובדה שעולם החומר הוא לא העיקר. אם אנו הופכים את הארעי לקבע לפחות לתקופה של שבוע אנחנו מביעים בכך סולם ערכים אחר. אנחנו לא צריכים את הנוחות ואת הקבע כדי להרגיש סיפוק ושמחה בחיים. אנחנו יכולים להסתפק במבנה עראי להפוך אותו לקבע.
אם כן שתי המצוות-הסוכה ו-4 המינים שבמבט ראשון נראים שונים בהקשר של קבע וארעיות מסתבר שבשניהם יש ממד של קבע וארעיות גם יחד ולכן הן קשורות זו לזו.
- ניתן להפריד בין המצוות ולומר שסוכות מדבר על זיכרון העבר, זיכרון תקופת המדבר לעומת ד המינים שחוגגים את ארץ ישראל בהווה. אם כן אין קשר בין הדברים.
אבל אם נדייק בפסוקים נראה דבר מעניין:
אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בְּאָסְפְּכֶם אֶת-תְּבוּאַת הָאָרֶץ, תָּחֹגּוּ אֶת-חַג-יְהוָה, שִׁבְעַת יָמִים; בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן, וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן. מ וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת, וְעַרְבֵי-נָחַל; וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם–שִׁבְעַת יָמִים. מא וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה, שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה: חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ. מב בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ, שִׁבְעַת יָמִים; כָּל-הָאֶזְרָח, בְּיִשְׂרָאֵל, יֵשְׁבוּ, בַּסֻּכֹּת. מגלְמַעַן, יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם
בפשט הפסוקים חוגגים את ד המינים בירושלים ובמקדש ואכן במקדש היו נוטלים לולב כל שבעה ובגבולין רק בראשון. כלומר עיקר מצוות ד’ מינים הוא במקדש.
ומה לגבי הסוכה עצמה? בספר ויקרא לא כתוב איפה “תשבו” למרות שניתן להבין שמדובר גם |לפני ה'” אבל לפי ספר דברים נראה מפורש כך:
ג חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ, שִׁבְעַת יָמִים: בְּאָסְפְּךָ–מִגָּרְנְךָ, וּמִיִּקְבֶךָ. יד וְשָׂמַחְתָּ, בְּחַגֶּךָ: אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. טו שִׁבְעַת יָמִים, תָּחֹג לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, בַּמָּקוֹם, אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה: כִּי יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ, וְהָיִיתָ, אַךְ שָׂמֵחַ. טז שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל-זְכוּרְךָ אֶת-פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר–בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת, וּבְחַג הַסֻּכּוֹת; וְלֹא יֵרָאֶה אֶת-פְּנֵי יְהוָה, רֵיקָם
התורה קוראת לחג חג הסוכות ואומרת במפורש “שבעת ימים תחוג לה’ אלקיך במקום אשר יבחר ה'”.
אם כן בניגוד למה שאנחנו רגילים לחשוב, ובניגוד למה שאנו נוהגים, מצוות סוכה מעיקרה גם היא קשורה למקדש.
אז מהו הקשר בין הסוכה למקדש? אם הסוכה סימלה בעבר את “ענני הכבוד” או להסתופף תחת כנפי השכינה אז גם לאחר בניין בית המקדש אנחנו מצווים לעזוב את הבית ולהגיע לבית המקדש כדי להיות במחיצתו, לחגוג יחד איתו.
אז אנחנו מצווים לקחת את ד’ המינים ולהגיע לירושלים ולשבת בסוכה לא כדי לזכור את מה שהיה בעבר בתקופת המדבר אלא לשהות במחיצתו ונוכחותו של ה’ גם היום. המטרה לא זיכרון העבר אלא חגיגת ההווה.
ומעניין שחנוכת בית המקדש הראשון הייתה בחג הסוכות: “ויקהלו אל המלך שלמה כל איש ישראל בירח האתנים בחג הוא החודש השביעי” (מלכים א, ח’ ב).
וגם חנוכת המזבח של בית המקדש השני: “ויכינו המזבח על מכונתו… ויעשו את חג הסוכות ככתוב…” (עזרא, ג’, ג-ד) [4].
אם החג מראשיתו מסמל את השהייה במחיצתו של ה’ לא מפתיע שחנוכת שני בתי המקדש נעשתה דווקא בסוכות.
אבל כאן ניתן להוסיף עוד נקודה. אולי הסוכה שבונים בירושלים היא לא רק מקום שבו יוכלו העולים לשהות בירושלים ליד המקדש אלא אולי הסוכה עצמה היא מעין הרחבה של מקדש עצמו כפי שאנחנו אומרים: “אחת שאלתי מאת ה’ אותה אבקש שבתי בבית ה‘ כל ימי חיי לחזות בנועם ה’ ולבקר בהיכלו. כי יצפנני בסֻכֹּה ביום רעה יסתירני בסתר אהלו בצור ירוממני” (תהילים, כ”ז, ד-ה).
והדברים רמוזים גם בחז”ל:
“בסוכה ד ע”ב כתוב:
מנלן? (השיעור המינימאלי של סוכה הוא י’ טפחים)… ארון תשעה וכפורת טפח הרי כאן עשרה, וכתיב ‘ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת’ ותניא ר’ יוסי אומר: מעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלו אליהו ומשה למרום, שנאמר ‘השמים שמים לה’ והארץ נתן לבני אדם’…” (ד:-ה.).
אם כן בישיבה בסוכה בכל מקום שבונים אותה אנחנו יושבים כאילו בנוכחות ה’. בצירוף ד’ המינים אנחנו חוגגים את האסיף בנוכחות ה’ הנמצאת בסוכה.
יוצא שגם ההבחנה בין שתי המצוות בהקשר לזמן שהם מסמלים-אחת עבר ואחת הווה-איננה מדויקת. ניתן לראות את שתיהן כמסמלות את חגיגת האסיף בנוכחות ה’ בסוכה שאנחנו בונים בהווה.
לסיכום דברינו, למרות שניתן לראות את שתי המצוות כמצוות נפרדות ניתן גם לראות קשר הדוק ביניהן:
- אין אל ההיסטוריה ואל הטבע אלא אלוהי ההיסטוריה הוא גם אלוהי הטבע
- אין הפרדה בין מוחלטת בין חיי ארעי לחיי קבע- שניהם שזורים ומחוברים אחד לשני- אנחנו נדרשים לראות את הארעיות בקבע והקבע בארעיות
- גם זיכרון ענני הכבוד של העבר אין מטרתו הבלעדית ואולי העיקרית לזכור את העבר אלא בשתי המצוות אנחנו ממוקדים בהווה ואנחנו שמחים את שמחת האסיף בנוכחות ה’ כל פעם שאנו נכנסים לסוכה.
