נהוג לומר שההבדל בין המצב שלנו כשהיינו במדבר למצבנו לאחר שנכנסנו לארץ הוא שבזמן שהיינו במדבר ה’ דאג לנו, שמר עלינו, סיפק את כל צרכינו, והאכילנו מן כדי שלא נמות מרעב, ואילו בארץ ישראל היינו אמורים לקחת אחריות על חיינו, לדאוג לעצמנו, לעבוד את הארץ כדי שהיא תיתן את יבולה, ובכלל להיות הרבה פחות תלויים בחסדי ה’.
אלא כנראה שמי שאומר זאת לא קרא את ספר דברים, ובמיוחד לא את פרשתנו.
לגבי תקופת המדבר כתוב אצלנו כך:
ב וְזָכַרְתָּ אֶת-כָּל-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה–בַּמִּדְבָּר: לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ, לָדַעַת אֶת-אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֺתָו–אִם-לֹא. ג וַיְעַנְּךָ, וַיַּרְעִבֶךָ, וַיַּאֲכִלְךָ אֶת-הַמָּן אֲשֶׁר לֹא-יָדַעְתָּ, וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ: לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ, כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם–כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-יְהוָה, יִחְיֶה הָאָדָם.
שימו לב, לא נאמר שה’ דאג לנו למרות התנאים הקשים במדבר אלא שה’ בעצמו עינה אותנו והקשה עלינו את התנאים במדבר כפי שכתוב “ויענך וירעבך”.
ולא רק זה, אלא שגם המן לא נועד לפתור את מצוקת המדבר אלא המן עצמו היה אחת מן המצוקות, כפי שכתוב “ויענך וירעיבך ויאכילך את המן”.
אבל איך אפשר לומר דבר כזה? הרי לכאורה המן אמור להיות המענה למצוקה של המדבר ולא חלק ממנה!
ההסבר לכך מופיע בהמשך הפסוק: “ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותך- כלומר המן לא היה מוכר לבני דור המדבר ולא לאבותיהם ולכן לא ידעו למה לצפות, והאי וודאות הזאת היא אחד המקורות למצוקה.
קושי נוסף במן הוא העובדה שגם לאחר שטעמו ממנו ואולי אהבו אותו היה אסור להם לאגור ממנו והיו חייבים לאכול אותו מיד ואז לקוות שהמן יבוא שוב מחר וגם מחרתיים.
בנוסף לכף, יש יום שלם, יום השבת, שבו המן לא ירד בכלל, והם צריכים להסתפק בלחם שאספו ביום שישי.
ואולי המצוקה הקשה ביותר, והמובנת כל כך לאלה מאיתנו שאוהבים גיוון בחיים, היא העובדה שנאלצו לאכול את אותו האוכל כל יום. תתארו לעצמכם איך אתם הייתם מרגישים אם הייתם צריכים לאכול בדיוק את אותו האוכל 3 ארוחות ביום במשך 40 שנה!!
וכל הקושי והעינוי הזה לשם מה? “לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ, כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם–כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-יְהוָה, יִחְיֶה הָאָדָם”- העינוי של המן נועד ללמד את העם שאפשר לחיות גם ללא משאבים טבעיים אם זהו רצון ה’.
אז למה משה מזכיר כל זאת עכשיו?
כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה: אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם–עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. ח אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ. ט אֶרֶץ, אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל-בָּהּ לֶחֶם–לֹא-תֶחְסַר כֹּל, בָּהּ; אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת. י וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ–וּבֵרַכְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, עַל-הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן-לָךְ.
משה כאן מתאר את ארץ ישראל כארץ מלאה נחלי מים, מעינות ותהומות היוצאים בבקעה ובהר, ארץ שיש בה שבעה מינים שבהם נשתבחה ארץ ישראל, ארץ של שפע גשמי ומלאת כל טוב, ארץ ש”לא תחסר כל בה”, שבה “תאכל ושבעת”. בקיצור ארץ ישראל היא מקום שלא נצטרך לעשות כמעט כלום כדי לדאוג לצרכינו החומריים אלא כל אחד יוכל לשבת תחת גפנו ותחת תאנתו, ארץ שבה יהיה “שאנטי” ושאפשר “להסתלבט” או כמו שאומר בני “to chill”?
אז מה הבעיה? שמרוב טוב “וְרָם, לְבָבֶךָ; וְשָׁכַחְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים”, “פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֺתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם ואז לבסוף “אָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה”!
כלומר, משה חושש מהאתגר של שמירת מצוות לאחר הכניסה לארץ. הוא מפחד שכאשר כולם ייהנו משפע ברכה וכל טוב הם יתלו את השפע הכלכלי במעשה ידיהם וישכחו שכל השפע הוא מאת ה’.
וכיצד משה מנסה למנוע מצב כזה? הוא מזכיר להם את התקופה שהיו מדבר ולא היה כלום, שסבלו ממחסור ומחוסר וודאות והצליחו לשרוד אך ורק בזכות ה’.
אם יזכרו שהם שרדו את המדבר הקשה בזכות ה’, משה מקווה שיבינו שגם במצב של שפע וברכה הכול תלוי ברצון ה’. גם כאשר נראה שהם מצליחים להוציא לחם מן הארץ בכוחות עצמם משה מזכ יר להם שה’ הוא המוציא לחם זה בדיוק כפי שהוריד לחם מן השמים במדבר.
יוצא אם כן, שלפי התיאור כאן, המדבר לא היה מקום שבו ה’ רק דאג להם, אלא מקום שבו ה’ גם הקשה עליהם על מנת לחנך אותם להיות תלויים בו. בארץ ישראל, לעומת זאת, העם לא יצטרך לעבוד קשה כדי לאכול מפריה ולשבוע מטובה כמו שנוטים בדרך כלל לחשוב, אבל זה נכון רק בתנאי שנזכור את מקור הטוב ושנקיים את מה שנאמר “ועתה ישראל מה ה’ אלקיך שואל מעמך? כי אם ליראה את ה’ אלקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה’ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך, לשמור את מצוות ה’ ואת חוקותיו”.
אבל האם משה באמת חשב שכשיגיעו לארץ הכול יהיה סבבה ולא יהיו אתגרים ארציים כפי שהוא מתאר כאן?
ממש לא! הוא הרי יודע שיש “גוים גדולים ועצומים ממך וערים גדולות ובצורות בשמים” אבל הוא מבטיח להם שאם יעשו כרצון ה’ “הוא ישמידם והוא יכניעם לפניך” ואז “הורשתם והאבדתם מהר”. כלומר משה אומר שגם כאשר ישנם אתגרים- ויהיו כאלה- אפשר יהיה להתגבר עליהם אם נאמין בה’ ונהיה ראויים לכך.
לפעמים אנחנו מרגישים שהחיים כאן בארץ הם אתגר אחד גדול, יש אתגרים צבאיים, מדיניים, כלכליים, חברתיים, דתיים ועוד. כאשר אנחנו מתמקדים באתגרים הרבים אנחנו לפעמים שוכחים כמה הארץ הזאת טובה ומשובחת וכמה החיים כאן הם טובים עבורנו ועבור ילדנו למרות כל האתגרים והקשיים.
האתגר שלנו היום הוא נגיף הקורונה, ובין היתר אנחנו בוכים על כך שלא יכולים לצאת לחו”ל. בהקשר זה יצאה לא מזמן מודעת אבל ובה כתוב “ברוך נתב”ג אמת, בצער רב מודיעים על פטירתו של חו”ל ז”ל, יושבים שבעה איש איש בביתו”.
אבל מעניין שדווקא בתקופה הזאת רבים מאיתנו לומדים לאהוב את הארץ מחדש, מגלים מקומות יפים, נהנים מהטבע ומהנופים המרהיבים, ומבינים שהתברכנו בארץ מיוחדת ומקסימה.
מי ייתן ונזכה להמשיך ליהנות מיופייה של הארץ גם לאחר שיתאפשר לנו לחזור לשגרה ולנסוע לחוץ לארץ.
שבת שלום
