בפרק כ”ו פסוק ב כתוב “ויאמר ה’ אל משה ואל אלעזר בן אהרן הכהן לאמר. שאו את ראש כל עדת בני ישראל מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל.”
ה’ מצווה לספור את בני ישראל שוב למרות שהם כבר נספרו בתחילת ספר במדבר. מדוע?
כדי להסביר זאת רש”י מביא משל: “משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות”. כלומר לפי רש”י הספירה כאן חיונית לאור האירוע הטרגי שקרה לפני כן. בסיפור הקודם התורה מספרת שבעקבות הזנות עם בנות מואב ה’ העניש את בנ”י במגפה ובמגפה זאת נהרגו 24,00 איש ועכשיו יש צורך לדעת כמה נשארו לאחר המכה הקשה שספג העם. זוהי תגובה אינסטינקטיבית לאסון שפקד את העם ונדמה שכך כל אחד מאיתנו היה נוהג כך אילו היינו חס ושלום שורדים אירוע טרגי או מעשה טרור שהכה במשפחתנו או בשכננו. ברגע שהצלחנו להתעשת ולהבין מה שקרה הדבר הטבעי הוא לבדוק מי עוד נשאר בחיים יחד איתנו.
הוכחה לפירוש זה ניתן להביא מהמילים המקדימות את המצווה לספור את בנ”י: “ויהי אחרי המגפה ויאמר ה’ אל משה ואל אלעזר בן אהרן הכהן לאמר שאו את ראש…” משמע בבירור שהתורה מקשרת את מצוות “שאו” למגפה שקדמה. הספירה אם כן היא מהווה תגובה למה שקרה לפני כן.
החזקוני, לעומת זאת, טוען שמטרת הספירה היא לדעת כיצד לחלק את הארץ בעתיד. היות שכבר מת דור המדבר, יש צורך לספור את בנ”י כדי להכינם לכניסה המיוחלת לארץ ישראל ולחלוקת הארץ בין השבטים.
הוכחה לפירוש זה ניתן להביא מהמשך הפרק. לאחר ספירת כל אחד מן השבטים כתוב כך: “לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות. לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו איש לפי פקודיו יותן נחלתו”. יוצא שהספירה נועדה להכין את בנ”י לחלוקת הארץ בעתיד בדיוק כפי שהחזקוני טוען.
אז אם כן, מהו הפשט? האם הספירה היא תגובה למה שקרה בעבר או הכנה למה שעומד להתרחש בעתיד?
לדעתי האמת נמצאת בצירוף של שני הפירושים גם יחד. ערב הכניסה לארץ יש צורך במבט לעבר וגם מבט כלפי העתיד.
מצד אחד, אי אפשר להיכנס לארץ כדי לברוא “יהודי החדש” המנותק מכל עברו, המנוכר לחוויות שחווינו כעם לאורך ההיסטוריה, מן הצרות שסבלנו והעובדה שהצלחנו לשרוד למרות הכול. אי אפשר לבנות עתיד באמצעות השכחת או הכחשת העבר גם אם העבר כולל טראומות לא נעימות שהיינו מעדיפים לשכוח.
מצד שני, אי אפשר להיכנס לארץ, לחלק את הארץ לנחלות ולבנות מפעל של בנייה והתיישבות רק על בסיס יכולותינו לשרוד את הצרות של העבר. כשנכנסים לארץ אנחנו צריכים לחלום על בניית תרבות וחברה למופת שבהן כל אחד ואחד תורם את חלקו למפעל הלאומי. כדי שהמפעל יצליח צריך מבט אל העתיד, אל מימוש הפוטנציאל, ציפייה לדברים גדולים, הגשמה, ייעוד, מימוש אידיאלים וחזון.
צריך אם כן מבט אל העבר ומבט אל העתיד בו זמנית.
מחר אנחנו פותחים את תקופת בין המצרים ואני לפעמים שואל את עצמי בשביל מה כל זה? הרי חזרנו לארץ, אנחנו חיים בקהילה חיה ותוססת, אנחנו עוסקים בבנייה, ביצירה, בהתפתחות ובעיצוב עתיד טוב יותר עבור עצמינו ועבור ילדינו. מדוע אנחנו צריכים לזכור חורבן שאירע לפני 2,000 שנה?
אלא שזאת הנקודה. אנחנו עם שצריך לחיות בו זמנית בעבר ובעתיד. אנחנו עם ששרד את הצרות את האסונות ואת השואה הנוראה מכול ואסור לנו לשכוח זאת לעולם גם כאשר מחשבותינו מכוונות אל העתיד. יחד עם זאת אי אפשר לבנות עתיד רק על בסיס זיכרון הצרות של העבר. מדינת ישראל לא נועדה להיות רק מקום מפלט לניצולים מן השואה או לאלה שפוחדים על גורלם בארצות שבהם האנטישמיות גוברת.
מעבר לכך, לא רק שאנחנו צריכים לחיות בו זמנית בעבר ובעתיד אלא גם זיכרון העבר תורם ליכולת שלנו להתמודד עם אתגרי העתיד. העובדה שספגנו מכות, מגפות, מהלומות, אסונות, גזירות, ושואה מזכירה לנו שהחיים הטובים שאליהם זכינו בדור הזה וגם הזכות למדינה משלנו הם אינם דברים המובנים מאליהם. הזיכרון של העבר מדרבן אותנו לעבוד קצת יותר קשה ומשמש עבורנו תמריץ להשקיע, לעמול ולא לוותר כדי שנוכל להצליח גם בעתיד.
אם כן, בספירת העם בפרשתנו התורה מלמדת מסר חשוב. אם אנחנו רוצים לממש את ייעודנו כעם אנחנו חייבים להיות מסוגלים להסתכל אחורה אל העבר וללמוד ממנו באותו זמן שאנחנו צועדים קדימה לקראת העתיד.
שבת שלום!
