המילה “שמחה” מופיעה בפרשתנו מספר פעמים ובהקשרים שונים:
בסוף הפרשה בפרק טז התורה מתארת את העלייה לרגל בחג הסוכות ובחג השבועות. בהקשר של שבועות התורה אומרת “ועשית חג שבועות לה’ אלקיך מסת נדבת ידך אשר תתן כאשר יברכך ה’ אלקיך. ושמחת לפני ה’ אלקיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך במקום אשר יבחר ה’ אלקיך לשכן שמו שם.” כלומר השמחה נובעת מהעובדה שאנחנו חולקים כבוד לה’ על הברכה שממנה נהנינו בזמן הקציר. השמחה מתעצמת עוד יותר כאשר עולים לרגל עם כל המשפחה ומקריבים קרבן במקום שבו השכינה שורה.
גם בסוכות נאמר “חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים מגרנך ומיקבך ושמחת בחגיך אתה ובנך ובתך…כי יברכך ה’ אלקיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך. כלומר, השמחה שוב היא על שתבואתנו הוציאה יבול וראינו ברכה בעמלנו.
לעומת אלה, סיבת השמחה בהקשר שבה היא נכתבה בתחילת פרשתנו תמוהה מאד.
בפרק יב פסוק ז כתוב: “והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם ואת תרומת ידכם ונדריכם ונדבותיכם ובכורות בקרכם וצאנכם. ואכלתם שם לפני ה’ אלקיכם ושמחתם בכל משלח ידכם אתם ובתיכם”. הרי נאמר “ושמחתם”, כלומר בני ישראל. אבל מי בעצם הנהנה כאן?
מצד אחד כתוב “עולותיכם” והרי הם מוקרבים לגבוה. מצד שני אם “זבחיכם” הכוונה לשלמים אז בני ישראל גם נהנים. ומה לגבי “מעשרותיכם”? אם הכוונה למעשר ראשון אז הלויים נהנים ולא בני ישראל אבל אם הכוונה למעשר שני אז בני ישראל עצמם נהנים כאשר אוכלים את הפירות בירושלים. אבל אז מה לגבי “תרומת ידכם”? הרי התרומה ניתנת לכהן. גם אם נפרש כרש”י שהכוונה היא לביכורים, הרי הביכורים גם נאכלים על ידי הכהן. ומה עם “ונדריכם ונדבותיכם”- זה תלוי באיזה קרבן נדבה. ולבסוף “בכורות בקרכם וצאנכם” ומי מקבל אותם? הכהנים!
אם כן, רוב הנהנים בפסוק זה הם דווקא הכוהנים והלויים ולא בני ישראל. אם כן, על מה בנ”י שמחים אם הם עצמם לא הנהנים העיקריים?
אבן עזרא מציע פתרון פשוט לשאלה זאת. על המילים “ואכלתם שם” הוא אומר “הכהנים והלויים.” כלומר הפסוק כולו מדבר אל הכוהנים והלויים ולא אל בני ישראל ואם כן משתמע שגם ה-“ושמחתם” מתייחס לכוהנים וללווים ולא אל בני ישראל.
אלא שפירוש זה הוא בעיתי מאד. הרי ספר דברים כולו הוא נאום של משה רבנו אל כלל ישראל כעם ולא אל קבוצות שונות בתוך העם. לכן קשה מאד לומר שכל הספר פונה אל עם ישראל כולו ורק פסוק זה פונה אל הכהנים והלויים באופן ספציפי.
אם כן, חוזרת שאלתנו. מהי שמחתם של בני ישראל אם הם לא הנהנים העיקריים מהקרבנות והמתנות שהם מביאים?
ניתן להציע כמה פירושים:
- שהשמחה כאן היא לא על ההנאה מן הפירות ומן התבואה אלא על עצם המעמד של “לפני ה’ אלקיכם”. נזכור שרוב עם ישראל לא היה גר בירושלים ולהגיע לירושלים ולבית המקדש מקום שכינתו של ה’ פירושו לחוש את קרבת אלוקים בבחינת “ואני קרבת אלוקים לי טוב”. ומעניין שלפני כמה שבועות פגשתי חבר לאחר שעלה להר הבית בפעם הראשונה ושאלתי אותו איך זה היה. הוא מאד נרגש והוא אמר שהוא חש קדושה כפי שלא חווה מעולם. אם כן התחושה המיוחדת של המעמד והמקום היא מקור השמחה.
- ניתן גם לומר שהשמחה היא לא בהנאה האישית של בעל היבול אלא בסיפוק שהוא מקבל מהעובדה שהוא מעניק מתנות ממנו לאחרים. ובהתאם לפתגם הידוע: “אם אתה רוצה אושר לשעה לך תנמנם. אם אתה רוצה ליום לך לדוג, אם אתה רוצה אושר לשנה תזכה בלוטו. אבל אם אתה רוצה אושר לכל החיים לך תעזור למישהו.” האושר והשמחה האמיתית היא לא בברכות שבהן אני זוכה בעצמי אלא בטוב שאני מעניק לאחרים.
- אולם הספורנו הולך כאן בדרך אחרת. הוא מציע פירוש קצר ותמציתי שלדעתי יש משמעות מיוחדת בדורנו. על המילים “לפני ה’ אלקיכם ושמחתם” הוא כותב “עבדו את ה’ בשמחה, כראוי לכל עובד מאהבה.”
כלומר לפי הספורנו השמחה כאן איננה תוצאה של ההנאה של בעל היבול או ההנאה שבעל היבול מעניק לאחרים אלא השמחה של קיום המצוות ועבודת ה’ מאהבה ללא קשר לרווחים כלכליים או אישיים.
נדמה לי שזהו האתגר החינוכי הגדול העומד בפנינו היום. המחקרים על צעירים שנוטשים את הדת הקרויים “דתל”שים” מצביעים על כך שאחד הגורמים העיקריים, אם לא הגורם המרכזי, לעזיבתם את הדת הוא חוויית המצוות כעול, כדבר מעיק שמשאיר אצלם טעם רע. במקום להאהיב את הדת יש הורים ויש מוסדות חינוך שמשניאים את הדת על הילדים ועל התלמידים. ומכיוון שהדת נחווית בצורה שלילית בגיל שהנוער מחפש חוויות חיוביות, מושכות, מהנות ומשמחות, הם בורחים ממנה למקומות שנראים להם יותר נעימים, משוחררים ושמחים.
אם כן, אם אנחנו רוצים להצליח בהנחלת היהדות לדור הבא אנחנו צריכים להראות את יופייה, למצוא דרכים להאהיב את המצוות על ילדינו, לאפשר להם לחוות את אורח החיים הדתי כחוויה טובה ומשמחת, לתת להם לחוש שלהיות חלק מקהילה שומרת תורה ומצוות זה אות כבוד ומקור לגאווה, ולחנך אותם לא רק לעבוד את ה’ אלא לעבוד את ה’ באהבה ובשמחה.
הלוואי שנצליח בכך.
שבת שלום.
