יז זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. יח אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ–וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹהִים. יט וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה-אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ–תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח. {פ}
למרות שכולנו מכירים היטב את הפסוקים האלה אנחנו לא תמיד שמים לב שיש בהם מתח פנימי ומסרים סותרים. נשים לב, התורה פותחת “זכור את אשר עשה לך עמלך” כלומר המצווה היא לכאורה לזכור את מעשי עמלק המתועבים והנבזים. אבל בהמשך נאמר “תמחה את זכר עמלך” כלומר המצווה היא להשמיד אותם כך שלא יישאר מהם שום זכר. אם אנחנו מצווים תמיד לזכור את עמלק אז אי אפשר להשמיד את זכרם באופן טוטאלי. מצד שני, אם הצלחנו למחות את זכרם ולהשמיד אותם באופן טוטאלי אז מה הטעם לזכור את מעשיהם, הרי הם כבר לא קיימים בעולם?!
ניתן כמובן לענות ולומר שהמצווה לזכור את מעשיהם של עמלק נועדה בעיקר כדי לחזק את קיום מצוות מחיית עמלק. זכירת האכזריות שעמלק הפגינו כלפינו אמורה לחזק את הנחישות שלנו להשמידם. כלומר, מצוות “זכור” היא האמצעי או המכשיר של מצוות מחיית עמלק שהיא המצווה העיקרית.
אלא שאם נפרש כך ההיגיון אומר שחלות מצוות “זכור” צריכה להיות תלויה בחלות מצוות “תמחה”. אבל הבעיה היא שמבחינה הלכתית מצוות “זכור” חלה בכל זמן ואילו מצוות מחיית עמלק חלה רק אחרי הכניסה לארץ ואחרי מינוי מלך בישראל. אם כל מטרת מצוות “זכור” היא להיות מניע לקיום מצוות מחיית עמלק אז לא מובן מדוע אנחנו מצווים לזכור את עמלק הרבה לפני שיש לנו בכלל אפשרות לקיים את המצווה העיקרית.
קושי נוסף הוא הצד השני של המטבע. אם כל מטרת “זכור” היא בהקשר למצוות מחיית עמלק אז לכאורה ברגע שסיימנו למחות את עמלק כבר אין טעם לקיים את מצוות זכירתה. אבל מצוות זכור לכאורה לא מוגבלת בזמן.
לבסוף, מתוך קריאה בפסוקים ניתן לראות שהתורה מפרידה בין המצוות הללו: בפסוקים יז-יח התורה מצווה על זכירת עמלק ורק אחר כך היא מוסיפה “והיה בהניח ה’ אלקיך לך מכל אויביך מסביב בארץ… תמחה את זכר עמלק מתחת השמים…” כלומר יש מצווה של “זכור” שהיא קיימת כאן ועכשיו אבל בעתיד לבוא תחול מצוות אחרת של מחיית עמלק ואין בהכרח קשר סיבתי בין השתי המצוות הללו.
אז אם מצוות “זכור” לא נועדה בהכרח לשרת את מצוות “מחיית עמלק” אז לשם מה ניתנה ומהי מהותה?
תשובה לשאלה זאת ניתן למצוא בקריאה יותר מדוקדקת בפסוקים: “זכור את אשר לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים. אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלוהים”.
הביטוי “ולא ירא אלוהים” מתייחס לא להיעדר יראת שמים במובן הדתי אלא להיעדר מוסר אנושי בסיסי כפי שאמר אברהם על אנשי גרר “רק אן יראת אלוהים במקום הזה”.
אבל השאלה היא, למי מתייחס הביטוי “ולא ירא אלוהים” כאן?
לכאורה בפשטות זה מתייחס לעמלק שהרי הוא הרשע המתואר כאן. ואכן כך מפרשים רש”י אבן עזרא.
אבל יש בעיה עם הפירוש הזה: הרי התורה עוברת מתיאור העמלקים לתיאור מצבם של בנ”י: “ואתה עיף ויגע” ובמסגרת זו מזכירה את המילים “ולא ירא אלוהים”. אם התורה הייתה רוצה לתאר את העמלקים כ-“לא יראי אלוהים” היא הייתה צריכה לכתוב זאת בחלקו הראשון ולא בחלקו האחרון של הפסוק!
ולכן לא מפתיע שיש גם פירוש אחר: במכילתא דרבי ישמעאל כתוב “ולא ירא אלוהים”- אלו ישראל שלא היו בידם מצוות!” ובדרך זו מפרש גם החזקוני וגם אלחנן סמט בעיוניו.
הפירוש הזה מזכיר את חז”ל שאומרים על הפסוק “ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים” –ברפידים על שרפו את ידיהם מן התורה. וזה מזכיר גם את פירושו של רש”י שמסביר מדוע מופיעה סיפור עמלק מיד לאחר סיפור מסה ומריבה: “תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם ואתם אומרים “היש ה’ בקרבנו אם אין?” חייכם הכלב בא ונושך אתכם ואתם צועקים לי ותדעו היכן אני.”
כלומר, לפי פירוש זה, הנושא, או לפחות אחד הנושאים, של סיפור מלחמתו של עמלק ומצוות “זכור” הוא לא אכזריותו של התוקף אלא אשמתו של המותקף, מה שאנחנו עשינו שגרם להופעתו של עמלק ולצרות שבאו בעקבותיו.
יוצא שמצוות “זכור” היא לא רק רקע לקיום מחיית זכרו של עמלק אלא היא גם מצווה עצמאית הקוראת לנו לתקן את מה שדרוש תיקון בתוך החברה שלנו בבחינת “ובערת הרע מקרבך” כדי שלא נגיע שוב למצב של “ויבא עמלק”.
אם כן, מובן מדוע מצוות “זכור” מופיעה בפרשתנו כמצווה נפרדת ומובן מדוע מצוות “זכור” חלה גם לפני וגם אחרי קיום מצוות “תמחה את זכר עמלק”.
יוצא שבקריאת פרשת זכור אנחנו מצווים על שני עניינים שונים שמשלימים זה את זה: השמדת האויב מבחוץ ותיקון החברה מבפנים.
יתכן שעקב משמעות הכפולה של המצוות בפרשה הזאת היא מופיעה בסוף פרשת “כי תצא” ומיד לפני פרשת “כי תבוא”. פרשת “כי תצא” היא, כידוע, הפרשה עם יותר מצוות מכל פרשה אחרת בתורה והיא כוללת בתוכה מצוות רבות הקשורות לחברה מבפנים אבל גם מצוות הקשורות למערכת היחסים שלנו עם העמים שמסביב.
התורה סוגרת את פרשת “כי תצא” בפרשת זכור כי היא משלבת בתוכה את שני הדברים גם יחד ופרשת זכור מופיעה לפני פרשת “כי תבוא” הפותחת במילים “והיה כי תבוא אל הארץ” ללמד שיש צורך לטפל בשני העניינים הללו אם אנחנו רוצים להצליח בכניסתנו ארצה ובישיבתנו בה.
אנחנו נמצאים היום בצומת דרכים מאד קשה ומורכבת. מצד אחד יש לנו את האויב מבחוץ- העמלק האירני שקורא להשמידנו ומתקרב מאד להשגת האמצעים לקיים את מזימותיו האכזריות. יש את העמלק הדעאשי שמאיים על כל האנושות וממשיכה להפתיע כל פעם עם שיאים חדשים של אכזריות בלתי נתפסת.
אבל יש לנו גם בעיות ואתגרים מפנים – יוקר המחיה, מצוקת הדיור, בתי חולים שקורסים, משטרה שמונהגת על ידי עברייני מין, פוליטיקאים מושחתים ועוד.
כשם שאנחנו נקראים לזכור למחות את האויב המאיים עלינו מבחוץ אנחנו נקראים גם לזכור את הפגמים, הליקויים, והעיוותים האוכלים אותנו מבפנים ולמחות גם אותם.
זהו אם כן המסר הכפול של שבת זכור.
שבת שלום!
