מילות הפתיחה של הפטרת השבוע הן הנחמה האולטימטיבית בתנ״ך: ״נחמו נחמו עמי, יאמר אלוהיכם. דברו על לב ירושלים וקראו אליה כי מלאה צבאה, כי נרצה עוונה״
אחרי שלושת שבועות של אבל, המגיעים לשיאם בתשעה באב, אנחנו קוראים את נבואתו של ישעיהו, המבשרת על שינוי דרמטי בגורלו של העם.
בתשעה באב אנחנו זוכרים את חורבן ירושלים; ישעיהו מבשר שירושלים עתידה להתנחם.
בתשעה באב אנחנו זוכרים את הגלות; ישעיהו מתאר דרך הנסללת במדבר, ובה ישובו ה׳ והגולים.
בתשעה באב עולה החשש שה׳ נטש את עמו; ישעיהו מבשר שה׳ שב אליהם גם כמלך וגם כרועה.
אבל דווקא בשבת הזאת אנחנו קוראים את פרשת ואתחנן, שמציגה סיפור שונה מאוד
משה נזכר כיצד התחנן לפני ה׳: ״אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן, ההר הטוב הזה והלבנון״ וזו לא הייתה בקשה שולית.
הכניסה לארץ הייתה היעד שלמענו הוא עמל במשך ארבעים שנה. הוא התעמת עם פרעה, הוציא את העם ממצרים, הוביל אותם דרך הים, קיבל את התורה בסיני, נשא את מרידותיהם, הגן עליהם לאחר חטא העגל והנהיג אותם לאורך שנות המדבר.
ועכשיו, כשהארץ המובטחת ניצבת לפניו, הוא מבקש דבר אחד: להשלים את המסע ולהיכנס לארץ.
אבל ה׳ מסרב: ״רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה!!״
אם כן, בניגוד לעם בנבואת ישעיהו, עונשו של משה אינו מתבטל. בקשתו נדחית. חלומו הגדול ביותר אינו מתגשם. ואין כל סימן לכך שהכאב עבר.
וכאן מתעוררת השאלה: איך אפשר לקרוא את פרשת ואתחנן, שבה גורלו של משה אינו משתנה והוא אינו זוכה לנחמה שלה ייחל, דווקא בשבת נחמו, שבה הנחמה באה מתוך שינוי מוחלט בגורלו של העם?
אולי התשובה היא שיש שני סוגים של נחמה.
לפעמים הנחמה באה משום שהמציאות משתנה. הסכנה חולפת, הגלות מסתיימת, השבוי חוזר, המחלה נסוגה, הבית ההרוס נבנה מחדש. זו הנחמה שמבטיח ישעיהו: הסבל מפנה את מקומו לגאולה.
אבל לפעמים המציאות אינה משתנה. יש אובדן שאי אפשר לבטל. את המתים אי אפשר להחזיר. את שנות הפחד, העקירה וההקרבה אי אפשר למחוק.
במצבים כאלה, הנחמה אינה באה מתוך שינוי העבר, אלא מתוך מה שאנחנו בוחרים לעשות כדי לבנות עתיד טוב יותר, גם כשהכאב עדיין קיים.
משה הוא הדוגמא לסוג הזה של נחמה.
ה׳ אינו נענה לבקשתו, אבל משה אינו נותן לאכזבה ולכאב למלא את כל ימיו האחרונים. מיד לאחר דחיית תחינתו, ה׳ מצווה עליו לחזק ולאמץ את יהושע, ״כי הוא יעבור לפני העם הזה והוא ינחיל אותם את הארץ״.
משה עצמו לא ייכנס לארץ, אבל הוא יכין את יהושע להנהיג את מי שכן ייכנסו.
למעשה, אפשר לקרוא את ספר דברים כולו כתגובתו של משה לידיעה שעתידו של העם יתגשם בלעדיו. הוא סוקר את תולדות העם, מלמד את המצוות, מזהיר מפני סכנות העתיד, מחדש את הברית ומכין את הדור הבא לבנות את החברה שהוא עצמו לא יזכה לראות.
הכאב נשאר, אבל הוא הופך אותו לאחריות ולדאגה לעתיד, ובכך הוא יכול להתנחם.
וזהו מסר חשוב מאוד גם לנו היום.
באופן טבעי, אנחנו מתפללים לסוג הראשון של הנחמה: שהסבל יסתיים, שהביטחון ישוב, שכל המשפחות המפונות יחזרו לבתיהן, שהפצועים יחלימו ושחיים שהתנפצו יוכלו איכשהו להיבנות מחדש.
אבל לא הכול ניתן להשיב לקדמותו. אפשר לבנות מחדש את היישובים שנחרבו בשבעה באוקטובר, אבל את הנרצחים אי אפשר להחזיר. אפשר לשקם בתים, אבל אי אפשר למחוק את זיכרונות האימה. משפחות יכולות לחזור לצפון ולדרום, אבל הן לא יחזרו כאותם אנשים שעזבו.
ובכל זאת, תהליך השיקום כבר החל.
באמצעות מנהלת התקומה של הממשלה, יחד עם מאמצי הקהילות עצמן ועם פעילותם של ארגונים אזרחיים ועמותות רבות, בתים, בתי ספר, משקים ומבני ציבור נבנים ומשתקמים בהדרגה.
התהליך אינו אחיד, ולעיתים הוא איטי מדי. אבל כל מעשה של שיקום אומר דבר אחד ברור: החורבן לא יאמר את המילה האחרונה.
כל בית שנבנה מחדש, כל שדה שנחרש, כל כיתה שנפתחת מחדש וכל קהילה שקמה על רגליה הם מעשה של נחמה.
לא מפני שהם מעלימים את הכאב, אלא מפני שהם מסרבים לתת לכאב לקבוע את העתיד.
משה מלמד אותנו שנחמה אינה תמיד דבר שקורה לנו. לפעמים היא דבר שאנחנו יוצרים בעצמנו.
משה מלמד שנחמה יכולה לבוא גם כאשר הכאב הופך לשליחות, האובדן לאחריות, והזיכרון לנחישות לבנות עתיד ראוי יותר — עתיד הראוי לאלה שלא יזכו לראותו.
שבת שלום.
