(יט) כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר
התורה כאן מדברת על מצב של מצור שישראל מטילה על עיר שנמשך ימים רבים ועדיין לא מצליחים לכובשה ומתעורר צורך להחריף את המאבק כדי להכניע את האויב. אחת הטקטיקות שהיו מקובלות בעת העתיקה הייתה הרעבת תושבי העיר באמצעות השחתת העצים שסביבה. ואכן לצערינו אנו עדים היום לתופעה זאת כאשר אנשים שורפים אלפי דונמים של עצים וחורשות שלמות על רקע לאומני בתקווה שהשחתת העצים תצליח להכניע אותנו במקום שמלחמות או פעולות טרור לא הצליחו.
התורה כאן באה לומר שהשחתת עצים לצורך זה הוא אסור. הבעיה היא בהבנת הנימוק שנותנת התורה לאיסור זה שנראה כנימוק כפול: “כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת” ו”כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר”. מה משמעות נימוקים אלה?
אבן עזרא מציע לקשר בין שני הנימוקים: “כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, כי האדם עץ השדה, והטעם כי חיי בן אדם הוא עץ השדה. וכמוהו “כי נפש הוא חובל” כי חיי נפש הוא חובל. כלומר לפי אבן עזרא אסור להכרית עצים כי בסופו של דבר הם נחוצים לאדם למחייתו. וזה מה שמתכוונת התורה כאשר היא אומרת “כי ממנו תאכל” והמילים “כי האדם עץ השדה” באים לחזק רעיון זה ולומר שהאדם תלוי בעץ השדה. הוכחה לפירושו הוא מביא מספר דברים כ”ד פסוק ו שבו כתוב “לא יחבול רחיים ורכב כי נפש הוא חובל” כלומר הלוקח משכון להלוואתו לא יקח כמשכון את את הרחיים שהם שתי האבנים שבהם טוחנים את התבואה ולא את הרכב שהוא האבן העליונה של הרחיים, כי בלקחו את הרחיים ואת הרכב הרי זה כאילו הוא לוקח את נפשו וחייו של האדם כי הוא תלוי בהם. כלומר לפי אבן עזרא איסור השחתת עצי פרי נובע מדאגה לחייו ולטובתו של האדם.
אולם רש”י הולך בכיוון אחר. על המילים “כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור” רש”י אומר כך: “הרי “כי” משמש בלשון דלמא, שמא האדם עץ השדה להיכנס בתוך המצור מפניך להתייסר ביסורי רעב וצמא כאנשי העיר, למה תשחיתנו?” כלומר לפי רש”י יש כאן שאלה רטורית-האם עץ השדה הוא כמו אדם שייכנס לתוך המצור ולהתייסר ביסורי הרעב כאנשי העיר? כלומר האיסור להשחית את העצים נובע מהכרה שהם חסרי ישע ואין הם יכולים להגן על עצמם ועל כן הם צריכים להיות מחוץ למעגל המלחמה.
אם כן בניגוד לפירוש של האבן עזרא האיסור להשחית עצי פרי נובע לא מהתלות של האדם בעצים וחויוניותם לקיומו הפיסי אלא מהיותם בריאה נפרדת, יישות עצמאית עם זכות קיומית עצמאית הנובעת מהיותם חלק מבריאתו של ה’.
אלא שלדעתי יש בעיה לשונית בשני הפירושים הללו. לאבן עזרא העיקר חסר מן הספר. אם התורה רוצה לומר שהאדם תלוי בעץ השדה למחייתו כפי שטוען האבן עזרא התורה הייתה צריכה לכתוב “כי מחייתו של האדם היא עץ השדה” ולא סתם “כי האדם עץ השדה”. ואם התורה רוצה להציג את המשפט הזה כשאלה, כפי שטוען רש”י, היא הייתה צריכה לכתוב “הכי” או “וכי” אדם עץ השדה” בלשון שאלה ולא “כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור” כפי שכתוב.
על כן אני רוצה להציע פירוש אחר. התורה רוצה לומר כאן לא שהאדם תלוי למחייתו בעצים או לומר שיש לעצים זכות עצמאית לקיום אלא לומר שיש דמיון וקשר מהותי בין האדם והעץ, כלומר האדם במהותו הוא כמו עץ השדה ומחובר אליו בקשר בל יינתק. דבר זה יובן אם נעיין שוב בפרק ב’ ספר בראשית.
אם בראשית א מתמקד בעליונותו של האדם ושלטונו בטבע ובבריאה “”ויברך אותם אלוקים ויאמר להם אלוקים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל החיה הרומשת על הארץ… הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע ואת כל העץ אשר בו פרי העץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה” הרי בפרק ב’ הסיפור הוא אחר לגמרי. בפרק זה נאמר “וייצר ה’ אלוקים את האדם עפר מן האדמה”- והמילים “אדם” ו”אדמה” מעידות על קשר מהותי בין האדם והאדמה. ושני פסוקים אחר כך נאמר “ויצמח ה’ אלוקים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל”-כלומר כמו האדם כך גם העצים נוצרו מן האדמה. ומעניין שבניגוד לפרק א’ לא נאמר “הנה נתתי לכם פרי עץ לאכלה” כלומר אם בפרק א’ עיקר תפקידם של העצים היה לשרת את האדם בפרק ב’ האדם מחויב דווקא לשמור עליהם ולטפח אותם “לעבדה ולשמרה”. נכון שהאדם רשאי לאכול מן העצים- אבל לא לשם כך נבראו. במסגרת החוויה של גן עדן האדם והעצים היו צריכים לחיות זה בצד זה בהרמוניה, בהדדיות, וקשר סימביוטי, כי שניהם נבראו מאותה אדמה.
על פי זה נוכל לומר שהתורה אצלנו מלמדת שבזמן שבני אדם נלחמים זה בזה אין לבני אדם שום זכות לפגוע ולהשחית את העצים לא בגלל שהם משרתים את האדם ולא בגלל שהם ישויות עצמאיות הזכאיות לקיום עצמאי אלא מכיוון שבמובן מסוים העצים והאדם הם באופן מהותי אחדות אחת. “כי האדם עץ השדה”, פשוטו כמשמעו.
נראה לי שאין דרך טובה יותר לתאר את מערכת יחסים בין האדם והעצים והטבע מאשר השיר המקסים של רבי נחמן מברסלו ושל נעמי שמר, שירת העשבים:
“דע לך שכל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד משלו. דע לך שכל עשב ועשב יש לו שירה מיוחדת משלו. ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה. כמה יפה, כמה יפה ונאה כששומעים השירה שלהם, טוב מאד להתפלל ביניהם ובשמחה לעבוד את ה’, ומשירת העשבים מתמלא הלב ומשתוקק.”
שבת שלום!
