שיחה על הנוער בעידן הפוסטמודרני

מתי מתחילה יציאת מצרים? אפשר לומר שביציאה עצמה כפי שמסופר בפרשתנו “ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה’ מארץ מצרים”. אפשר גם לומר שהיא מתחילה בדיבור הראשון של משה ואהרן אל פרעה “ויאמרו אל פרעה כה אמר ה’ אלקי ישראל שלח את עמי ויחגו לי במדבר” , אפשר להקדים עוד יותר ולומר שהיא מתחילה בדיבור של ה’ אל משה: “ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו … וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה…”

אבל לדעתי היציאה מתחילה באמת עוד לפני כן:

וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ; וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל-הָאֱלֹהִים, מִן-הָעֲבֹדָה.  כדוַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶת-נַאֲקָתָם; וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת-בְּרִיתוֹ, אֶת-אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק וְאֶת-יַעֲקֹב.  כה וַיַּרְא אֱלֹהִים, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֵּדַע, אֱלֹהִים.  {ס} כלומר הגאולה מתחילה כאשר העם זועק אל ה’ והוא שומע את זעקתם, רואה את עניים, רגיש לצרתם ומבין לרחשי ליבם

יותר מכך. נדמה שגם האופן שבו ה’ גואל את עם ישראל נקבע מתוך רגישות לתחושותיהם ומתוך רצון לתת מענה הולם: “וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם… לכן אמור לבני ישראל אני ה’ והוצאתי אתכם בזרוע הנטויה ובשפטים גדולים ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים וידעתם כי אני ה’ אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים…

נדמה לי שגם היום הגאולה תבוא רק אם אנחנו נהיה מסוגלים לראות את ילדינו ולהתבונן בהם, לשמוע ולהקשיב להם, להכיר את עולמם ולדעת כיצד לתת להם מענה הולם.

סיפור על עצמי ועל המשפחה

על הקריירה החינוכית שלי ועל הרצון לחקור את החינוך הדתי

סיפור על המחקר והעובדה ששאלתי בהתחלה את השאלות הלא נכונות כי לא הכרתי את עולם הפוסטמודרני או דור ה-Y וה-X שבו התלמידים חיים:

מאפיינים של הפוסטמודרניזם

• התנערות מאידיאולוגיות –אנחנו דור האידיאולוגיות, תורה ועבודה, תורה ומדע,התיישבות,
• אין אמת מוחלטת- “זוהי האמת שלך אבל לי יש אמת אחרת”
• היעדר סמכות- “אז מה אם ההלכה אומרת? מי הרבנים שיגידו לי מה לעשות?”הסלידה מהרב שלימד הלכה, סלידה מסמכות כלשהיא, כולל רבנים, מורים והורים. התחלתי ללמד הלכה בקידוש בבוקר ואחרי זמן הילדים אמרו שזה לא מעניין אותם
• היעדר מחויבות -“זה לא מתאים לי”, “זה לא מדבר אלי” “אין לי דחף לזה”

המושג “להתחבר” “אני לא מתחבר לזה”

השאלה שמעסיקה אותם היא לא האם זה נכון אלא איך זה נוגע אלי

זוהי לא מגמה חפיפניקית אלא גם הטובים שבנוער אפילו ה”דוסים”. מתפללים אבל רק כאשר מרגישים דחף פנימי לא רוצים להיראות דוסי ולהיות כפופים לסטנדרטים המוכתבים על ידי אחרים או הקהילה.

פעם היית מזהה בחורה דתייה לפי הלבוש היום כבר לא

הסיפור לפני 15 שנה על הורים שלא לקחו טרמפיסטים בלי כיפות כי זו הייתה מדיניות. אני מלמד בהרצוג וכשאני מספר לתלמידים שלי על זה הם מזדעזעים וכמובן היום גם אפרת השתנתה בצורה דרמטית

מה קרה? פעם היה ניתן לומר יש אנחנו ויש הם. אני גדלתי בזמן שלא היה קשר עם העולם החילוני.

אבל כמעט בכל משפחה יש הם, אם כן “הם” הפכו להיות “אנחנו”

היום החברים שלהם הם חילונים

אבל לא רק. יש היום רצף של זהויות דתיות ולא חלוקה בינארית בין דתי וחילוני. יש דתיים, דתיים לייט, דתל”שים וזוהי זהות עצמאית ויש רוחנים ויש שלא רוצים להגדיר את עצמם בכלל. ויש מפגשים בין כל הקבוצות הללו

אבל יותר מזה. יתכן שהיום הם כך ומחר הם כך. הם לא רוצים להתחייב לזהות מסוימת

זה תמיד היה נכון בגיל ההתבגרות אבל הייתה שאיפה וציפייה שיגלו את זהותם ונוער הרגיש לא בנוח אם הוא עדיין לא מצא את עצמו. לנוער היום זה פחות אכפת

עודד שרמר במאמר מ-2002 “המחנך הדתי לנוכח חוויית החופש הפוסט-מודרנית” מתאר את הדור הזה בצורה ישירה וקולעת. הוא מדגיש את מרכזיותו של החופש כחוויה מכוננת בעידן הפוסטמודרני. אם בעבר החופש היה אידיאל מופשט או ערך רוחני בתודעתם של רבים, היום החופש הוא נתון קיומי וחוויה כוללת ומקיפה. חוויה זו באה לידי ביטוי ברצון להשתחרר מסטנדרטים ומאמות מידה קבועות ועומדות, במאמץ להדוף את התביעה להתנהגות עקבית ובזכות לבחור בדבר באורח זמני ובלתי מחייב, ולהסתלק ממנו בלי התנצלות ובלי חובת ההסבר ומתן ההנמקה. במסגרת בתי ספר, תלמידים מבקשים שייתנו להם לבחור כרצונם סגנונות ודפוסים של התבטאות והופעה שהם רוצים, הם אינם מקבלים את סמכות בית הספר ואת הכפייה שהוא כופה עליהם כדברים המובנים מאליהם וכטבעיים. הם מטילים ספק בסמכות זו, שהייתה כל כך מקובלת בעבר, ולעיתים אף אינם מסתירים את הזלזול שהם רוחשים כלפיו. הם סולדים מדרישות לאמץ ערכים, רעיונות או סגנונות חיים של אחרים והם מסתייגים מהגבלות הנובעות מתרבות אחרת משלו. הם מרשים לעצמם לשאול כל שאלה ובחופש להביע את דעותיהם, הסתייגויותיהם וביקורתם. יש להם רתיעה מפני מטיפים למיניהם אלא אם כן הם מוצעים כאפשרות הנתונה לבחירתו של היחיד. הם רוצים לבחור את ערכיהם מחדש בהתאם לנסיבות מצבם המשתנות והם לא רוצים להיות נשפטים על פי מחויבות לערכים מסוימים וקבועים. בנוסף, שרמר טוען שהתלמידים תופסים את הזהות עצמה כפתוחה, זמנית ומשתנה, ואין בה קבלת התחייבות ארוכת טווח או הכרעה קיומית.

עוד דבר: תהליך גיבוש זהות מתארך שנים רבות ממה שהיה מקובל בעבר emerging adulthood”(Arnett, 2010) מלמדת שגם אם ישנה שאיפה לגיבוש זהות עקבית ומחייבת בקרב מבוגרים בשנות ה-20 לחייהם דבר זה אינו משקף לרוב את רצונם של תלמידים בגיל ההתבגרות.

ואכן אנחנו רואים בקהילה שלנו שמחפשים את עצמם גם בגיל 25, חיים בבית, טיולים, נישואים מאוחרים.

אבל דווקא כאן יש בשורה טובה. אם ילד מחלל שבת ולא שומר מצוות היום זה לא אומר שלא יחזור לזה בעתיד. הם רוצים להתנסות בדברים שונים ובחוויות שונות והם רוצים שיכבדו את הצורך שלהם בהתנסות זו

אבל עכשיו תוסיפו לכל זה את המהפכה הטכנולוגית:

תמיר ליאון, אנתרופולוג יישומי שמרצה בכל הארץ על מצב הנוער היום הידוע כדור ה-Z. הנה קטעים מראיון שהוא ערך ב-2015 שבו הוא מביא את הממצאים העיקריים:

“על הנוער היום נגזר להתבגר באמצע המהפכה הטכנולוגית המהירה בהיסטוריה. ההורים שלו לא מבינים, אפילו לא מתחילים להבין, באיזה עולם הוא חי. הם גם לא נמצאים מספיק זמן בבית כדי לנסות להבין את זה. בני הנוער עומדים חשופים, בעין הסערה. מדהים אותי כל פעם מחדש עד כמה להורים אין מושג. מקרי האלימות, האלימות המינית, הרוע והניצול הקשים ביותר שנתקלתי בהם קורים דווקא ביישובים מבוססים, עם אוכלוסייה ממעמד סוציו־אקונומי גבוה ושירותי חינוך מצוינים. ההורים תופסים את עצמם כאליטות, ושוכחים שאליטות זה דבר שצריך להרוויח. הם מסתכלים רק על המדדים, לא על הילד שלהם.

זה אומר שהילד הוא תלמיד מצטיין, מדריך בצופים, קצין ביחידה קרבית, אבל בחייו האישיים הוא אלים, הוא נצלן, הוא שוביניסט, אין לו באמת חברים טובים, ההסתכלות שלו על החיים היא מאוד מטריאליסטית ושטחית. לא באמת אכפת לו מאף אחד, גם לא מהמשפחה שלו.

אני אומר את הדברים על סמך אלפי או אולי עשרות אלפי שיחות עם בני נוער. בנוסף לשיחות שלי איתם, אני כמעט כל ערב מרצה בפני הורים והסיפורים שאני שומע מהם חוזרים על עצמם. הניכור בתוך הבית, הנתק, הילד שמיועד לשרת ביחידה מובחרת, אבל לא עולה בדעתו לעזור לאמא שלו כשהיא עולה הביתה עם שקיות קניות כבדות. לא סופר את הקושי שלה. זו דוגמה קטנה ובנאלית, אבל היא מלמדת המון. ילדים שמסתגרים בחדרם, כל חייהם במחשב. חלקם, ואני לא חושב שהציבור מודע לזה, כבר הפסיקו ללכת לבית הספר. צומח לנו מול הפנים סוג חדש של בן אדם.

מובן שיש גם נוער נפלא, אבל בהחלט רואים סוג חדש. אפילו גופים ביטחוניים שאני עובד איתם, שאמורים לקבל צעירים חדשים לשורותיהם, עורכים שינויים בפרופיילינג שלהם. הם מבינים שמה שהם עשו עד עתה לא רלוונטי יותר.

אני מבקש מהמועמד, למשל, לדבר על היחסים שלו עם החבר הכי טוב שלו. אני מנסה להבין אם החוויה של אינטימיות רגשית מוכרת לו. זו נקודה מאוד חשובה. אני שואל, “יש מישהו שאתה מספר לו הכל? מה הדבר האחרון שסיפרת לו ולא סיפרת לאף אחד?” ואני רואה שהוא לא עושה את זה. הוא לא מספר את זה גם לעצמו….

אני מתאר שינויים שקורים במשך יותר מ–20 שנה שבהן אני חוקר את הנושא הזה. השינוי החל עם כניסת הסמארטפון. אני רואה את זה גם בעבודה שלי עם החברה החרדית. עד אז הם הסתדרו מצוין — אסרו על מחשב, אסרו על אינטרנט. מהרגע שנכנס הסמארטפון, נגמר הסיפור. הסמארטפון פירק את החלוקה שיש לנו מאז ימי המערות, של בית וחוץ. לבן הנוער היום אין שום אפשרות לעצור, לברוח או להתאוורר. הוא כל הזמן באותו מקום טעון. כל הזמן סובלים ממה שמכונה FOMO — Fear of Missing Out. הפחד הזה, שמשהו קורה בלעדיך, הוא חרדה מתמדת שבני הנוער מצויים בה.

הנוער הישראלי מוביל בעולם בשעות מסך. מדברים על תשע שעות מסך ביום. לדעתי זה הרבה יותר….

אנחנו המבוגרים כבר לא בשלב השביר הזה, שבו אנחנו בונים זהות. זהות נבנית, בין היתר, על סמך אינטראקציה ופידבקים מקבוצת השווים. עכשיו, העניין הוא שגם אין תרבות נוער אלטרנטיבית. היום כבר אין “שכונה”. תראי, כשאת מסתובבת בחוץ אחר הצהריים, מגיל מסוים, פשוט לא רואים ילדים ברחובות.

ההסבר שלי, אחרי שגם ראיתי מה הם עושים בטלפון — בעיקר רשתות חברתיות, הוא שהמסכים הם מין הרחבה או עדכון של מושג החבר’ה הישראלי. בני הנוער גדלו על זה, והם מחקים את זה. הם כל הזמן בסיטואציה חברתית, אבל ברשת. אבל התחליף הזה לא מספיק כדי לפתח מיומנות חברתית או אינטליגנציה רגשית. זה נתמך גם מחקרית, רואים ירידה באמפתיה. באוניברסיטת מישיגן עשו מחקר עצום, שהראה שהסטודנטים של היום אמפתיים ב–40% פחות מהסטודנטים בעשור הקודם ובזה שלפניו.

אם אמפתיה היא בעצם המדד העיקרי לאנושיות, הילדים שלנו פחות אנושיים מאיתנו. הם משהו אחר…הגבולות מיטשטשים אצל ילד שנמצא כל היום ביוטיוב. הבעיה היא לא רק מה שהוא רואה, הבעיה היא שאין שום תיווך. כשהייתי ילד, הייתי רואה עם החברים שלי סרטים של ברוס לי ואז היינו עושים אחד לשני תנועות כאלה של קונג פו, אבל כל הזמן ידענו שברוס לי זה בסרט. הילדים היום לא בטוחים בזה. מוסד חינוכי שלא מבין שהוא חייב לתווך את המציאות הזאת הוא מוסד חינוכי לא רלוונטי. מה זה משנה מה אתה אומר לילד, אם הוא יושב חמש שעות עם הטלפון על הברכיים ושומע מסרים אחרים לגמרי? תמיד שואלים אותי אם הילדים שגדלים בחברה החרדית שונים. אז לא. היום כבר לא חשוב אם הילד גדל בניו יורק, בתל אביב או בשילה. כשהוא מוריד את הראש למסך הוא רואה את אותו דבר….טווח הגילאים הבודד ביותר היום הוא 18–30. לא מדובר על התבודדות, אלא על חוויית בדידות. רצון לקשרים משמעותיים. כשאני עושה הכשרות לסיירות הורים תמיד אומרים לי, “למה שהילדים ידברו איתנו באחת בלילה?” אבל הילדים רוצים לדבר. הם יושבים ומדברים עם סיירת ההורים, כי אף אחד לא מדבר איתם. אין להם שום מענה….

ההורים לא נמצאים מספיק בבית ולכן הם אכולי רגשות אשם. הם בוחרים מבלי דעת בשיטת ההורות המגוננת. הם כל הזמן יודעים איפה הילד שלהם ומה הוא עושה, אבל הם לא יודעים מה עובר עליו. הם מקבלים ממנו עשרה אס.אם.אסים ביום, אבל לא מדברים איתו. אין באמת חינוך, רק שליטה ופיקוח…. השיחה שלנו, יושבים אחד מול השני בבית קפה ומדברים — לא קיימת אצל בני נוער. הם כל הזמן מתעסקים במשהו. הם לא יודעים מה זו אינטימיות…מחצית מילדי כיתה א’ בישראל, נכון לשנה שעברה, כבר מחזיקים סמארטפון ברשותם. גיל החשיפה הראשונה לפורנו בישראל הוא תשע. הם רואים פורנו, בכמויות, בלי שום תיווך. מה שאני שומע מבני הנוער וממטפלים ומיועצים שעובדים עם בני נוער בתחום המיניות הוא שגם שם, במקום הכי אינטימי שלהם, הם בסרט”

החברים של הבן שלי מגיעים אלי הביתה ובדרך כלל יושבים כולם לפני המסך

וכשיוצאים לבלות מסתכלים על המסך

כשאנחנו רואים משחק בטלוויזיה הוא מסתכל גם על המסך שלו

כשיושבים לאכול בבית מסך

בהפסקות מסך

מידע מן המסך

לפעמים אני מנסה לנהל איתו שיחה והוא מתקשה להסתכל עלי בעיניים

הנה סיכום כללי של התרבות שלנו על ידי דניאל שליט מ-2004 בספר הנקרא  “ספר הקניון” עוד לפני דור המסכים:

הקניון משמש כמשל לתרבות של ימינו וכל קומה בקניון מסמלת צד אחר של תרבות זו. קומת הקרקע מסמלת את הטכנולוגיה המסחר והכוח, השנייה מסמלת את החברה ויחסי-אנוש, והשלישית מסמלת את המחשבה והאמנות. כל אחת מן הקומות משפיעה על האחרת.

קומת הקרקע היא הטוטליות המוחלטת של הטכנולוגיה כך שניתן לחשוב שיש לחידות החיים פתרון טכני. אם בעבר אנשים גיבשו עמדה לגבי “מה” ראוי לעשות, היום אנשים דנים בשאלת ה”איך” לעשות. היצור הפך לטוטלי כך שמקבלים הכול מפסי ייצור המוני שפירושו שכפול המוני. אם בעבר היו מייצרים מצרכי יסוד, היום מייצרים חינוך, אמנות, הצלחה, חוויה והתנסות, בידור, שעשוע, שמחה ותענוג. הטכנולוגיה הטוטלית והייצור הטוטלי יצרו עולם של מסחר טוטלי. איש הקניון אינו לומד, אלא רוכש השכלה, איננו שר, אלא צורך מוסיקה. תרבות זאת קובעת שהכול סחיר ונמדד בכסף כך שיש רדוקציה של הגבוה, והחד-ממדיות שלטת. סממנים אחרים של תרבות זו הן תחרות אין-סופית שלא מאפשרת רגע של מנוחה, שלוה או הרהור, ריצה בלתי פוסקת, פרסום עוצמתי שמנצל את חולשותיו של האדם, מיתוסים מסביב למוצרים הנמכרים, הפיכת הכול לבידור, אלימות גוברת, ומין כתעשייה תרבותית.

קומת הביניים מסמלת את החברה ויחסי-אנוש. המבנים החברתיים המסורתיים כמו עם, קהילה מקומית, משפחה רחבה ומשפחה גרעינית מתפוררים ומשאירים את האדם הבודד. להתפתחות זאת יש גורמים טכנולוגיים כמו הכפר הגלובלי והתקשורת האלקטרונית שמקרבת אנשים רחוקים אבל מרחיקה את הקרובים. לתופעה זאת גם גורמים רוחניים כמו שקיעת נושאי הסמכות כמו מלך, אב ורב, או שקיעת מערכות יחסים אחרות כמו איש-אישה, אב-אם, בן-בת ומורה-תלמיד. במקום היחסים והקשרים הפנימיים בין חלקי החברה המגוונים יש יחסים פונקציונאליים תועלתיים של ספקים ויצרנים, קונים ומוכרים, נותני שירות ומפעילי תקשורת. האדם היחיד הוא רק אחד מן ההמון והוא חסר עוגן חברתי. כתוצאה מכך הוא נגרר אחרי השפעות חיצוניות כמו פרסום, קסם, כריזמה, חשקים ודחפים. איש הקניון הוא מוגבל ביכולתו לחשוב, פגוע רגשית, דיבורו לקוי, והוא חש שחייו הם בהווה ללא עבר וללא עתיד. הוא חי ללא זהות וללא תחושה של משמעות.

הקומה העליונה – קומת התצפית – היא קומת המחשבה של בני אדם הנותנים ביטוי מחשבתי להלך רוח של תרבות ימינו. בני אדם אלו מטילים ספק במציאות העצמאית של העולם, של המחשבה ושל הלשון. ספקנות זו גורמת לתחושה בציבור הרחב שמכיוון שאין עולם מוצק שאפשר להיאחז בו כל אדם חי עם ההבנות, הפרשנויות, האמת, המוסר והאסתטיקה שלו, והכול רק העדפות שרירותיות.

אם כן, לאור כל זאת מתברר שהנוער שלנו סולד מאידיאולוגיות, מזלזל בסמכות, נרתע ממחויבות, מוגבל ביכולתו לחשוב, פגוע רגשית, דיבורו לקוי, הוא חי ללא זהות וללא תחושה של משמעות, הוא פחות אכפתי ואפילו פחות אנושי.

מתברר גם שהמציאות הזאת לא טובה להם. להיפך, האנרכיה ששוררת, הרלטביזם הטוטלי, העדר דמויות משמעותיות לחיקוי, הרעש הבלתי פוסק וחוסר היכולת ליצור מערכות יחסים עמוקות ולתקשר עם אחרים, יוצר אצלם בלבול, תסכול, מבוכה, והרבה מאד בדידות. הם מחפשים משמעות אבל מתקשים למצוא אותה בעולם המורכב והמבלבל שבו הם חיים.

לכן אם חשבנו שהם לא זקוקים לנו ההורים ולא רוצים בקרבתנו מתברר שהם דווקא זקוקים לנו, להדרכתנו, להכוונתנו יותר מתמיד!

אבל מה שהם אינם רוצים הוא שנטיף להם, שנציף אותם בכל מיני קלישאות וסיסמאות שאינן רלוונטיות לעולמם, שנכתיב להם ושנשפוט אותם בהתאם לנורמות ולציפיות שלנו. ובמילים של חנן בן ארי מתוך השיר המדהים “ויקיפדיה” הם זועקים “אל תכלאוני בשום כלוב”!!

אז מה כן נוכל לעשות? יש הרבה מאד שאנחנו יכולים לעשות ועל כך אני ארחיב ואפרט בשיחה שלי אחרי הצהריים.

אבל בראש וראשונה מה שנדרש מאיתנו הוא מה שהביא לגאולתם של ישראל ממצרים שהזכרתי בראשית דבריי. “ותעל שועתם אל האלהים… וישמע אלקים את נאקתם… וירא אלקים את בני ישראל וידע אלוקים”

הם זקוקים לכך שנשמע ונקשיב למה שהם אומרים ולא למה שאנחנו רוצים לשמוע, שנראה ונתבונן בהם כפי שהם באמת ולא כפי שהיינו רוצים לראות אותם, ושנמצא את הדרך לדבר לליבם בשפה שהם מסוגלים להבין, בדרך שהם יכולים לשמוע, והעיקר- והעיקר- שהם יידעו שאנחנו רואים אותם, סופרים אותם, אוהבים אותם, שאנחנו כאן בשבילם תמיד, יהיה מה שיהיה.

שבת שלום!