עכשיו ששנת הלימודים מסתיימים ומתחילה חופשת הקיץ מתחילים תיירים להגיע בהמוניהם לארץ. התיירים מסתובבים בכל מקום, מתרשמים מיופייה של הארץ, מנופיה המרהיבים, ממאכליה הטעימים, משמיה הכחולים, מאתריה ההיסטוריים, מתרבותה העשירה מאוכלוסייתה המגוונת. הם באים, מבלים, נהנים ואז החופשה מגיעה לסיומה והם חוזרים הביתה עם סיפורים וחוויות, עם אלבום תמונות יפה וממשיכים את חייהם כפי שהיו קודם.
זוהי גם התקופה שהרבה עולים מגיעים לארץ. אלא שתהום פעורה בין חוויית העולים לבין חוויית התיירים. העולים צריכים למכור את ביתם, לעזוב את מקום עבודתם, להתנתק מקהילתם ולהגיד שלום למשפחותיהם ולחבריהם, ולהגיע לארץ זרה, שבה יצטרכו לבנות את חייהם מחדש, לבנות בית חדש, ללמוד שפה חדשה, להתרגל לתרבות חדשה, למצוא קהילה חדשה וחברים חדשים. העלייה כרוכה בוויתורים כואבים, מלווה בחששות כבדים ותחושות של חרדה לגבי הווה והעתיד. חייהם של העולים משתנים ללא היכר.
התייר מגיע לארץ על מנת לבלות, ליהנות, אולי ללמוד משהו ולהרחיב אופקים אבל ביקורו בארץ נועד להעניק לעצמו חוויה נעימה וכיפית. לעומת זאת, העולה מגיע לארץ בגלל שהוא מאמין שיש דברים יותר חשובים מהחיים הפרטיים שלו, שליהודים יש תפקיד בעולם ותפקיד זה יתממש רק כאשר עם ישראל יגור בארץ ישראל. בשביל אידיאל זה העולה מוכן להקריב מכספו, מאורח החיים שאליו הורגל במהלך כל חייו ולהקריב מעצמו למען הכלל.
אם כן, התייר והעולה שונים לחלוטין ובמידה מסוימת מייצגים מגמות הפוכות. עקב כך, התייר לא יכול להיחשב עולה והעולה לא יכול להיחשב תייר.
אלא שאם נתבונן בפרשתנו נראה דבר מעניין: מצד אחד ה’ מצווה “שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל…” ונאמר בהמשך “אלה שמות האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ”. גם אם ברור שפירוש המילה “לתור” לא זהה למילה “תייר” בעברית המודרנית למרות שהם באים מאותו שורש, הרי עדיין מילה זאת במובנה המקראי של “להתבונן “, “לדרוש” או “לחקור” אין פירושה מסירות או הקרבה עצמית. אדם יכול להתבונן ולחקור תופעה שמתרחשת שם מבלי שיצטרך לוותר על דברים חשובים ויקרים לו כאן.
מצד שני בתיאור השליחות משה ממשיך ואומר לנשיאים- “עלו זה בנגב ועליתם את ההר”. גם אם משה לא התכוון בשלב זה ל”עלייה” במובן של כיבוש והתיישבות שהרי הם אמורים לחזור מהארץ לאחר שליחותם, מדברי כלב בהמשך “עלה נעלה וירשנו אותה” ומדברי המרגלים לאחר מכן “לא נוכל לעלות” משתמע בבירור שהמילים “עלו” “ועליתם” רומזות גם לכיבוש והתיישבות עתידית בארץ. עלייה במובן הזה דורשת מסירות נפש, ויתורים והקרבה למען הכלל.
כלומר, משימתה של השליחות היא כפולה: להיות תיירים – להתבונן ולהסתכל בה ולהתרשם מיופייה ומפירותיה הטעימים ולהלהיב את העם כדי שירצו להגיע גם הם, ויחד עם זאת להיות עולים- לראות את הדרך הטובה ביותר לכיבוש ולהתיישבות כאשר ידוע מראש שעלייה זו תדרוש הקרבה עצמית ומסירות נפש.
זוהי לדעתי הסיבה שהשליחות כוללת מצד אחד את הצורך לראות “את הארץ מה היא,,, הטובה היא אם רעה…ומה הארץ השמנה היא אם רזה… ולקחתם מפרי הארץ” – בתקווה שיחזרו מביקור בארץ ויספרו לעם עד כמה היא יפה כפי שתיירים מתלהבים ומספרים למשפחותיהם ולחבריהם – ומצד שני גם לראות “את העם היושב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב… ומה הערים אשר הוא יושב בהנה הבמחנים אם במצרים” כדי שיוכלו לתכנן אסטרטגיית עלייה וכיבוש נבונים ככול האפשר.
ואכן נראה שכאשר הנשיאים התחילו את דרכם הם הבינו משימה כפולה זו וביקשו למלא אותה נאמנה: התורה מספרת: “ויעלו ויתרו את הארץ ממדבר צין עד רחוב לבוא חמת… ויעלו בנגב ויבא עד חברון… ויבואו עד נחל אשכול”- כלומר הם גם “תרו” וגם “עלו” כפי שנתבקשו.
אולם לאחר שחזרו נאמר “וישבו מתור הארץ מקץ ארבעים יום” וסיפרו “באנו אל הארץ אשר שלחתנו”. יושם לב, מ”תור” הארץ ו”באנו אל הארץ” אבל על “עלייה” לא סיפרו דבר.
היות שמילאו את משימתם כתיירים הם מדברים על יופייה של הארץ: “באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש וזה פריה” אבל במקום לעודד עלייה הם סיפרו “אפס כי עז העם היושב בארץ וגם ילידי הענק ראינו שם”.
כלומר, לפי הנשיאים ארץ ישראל היא ארץ מקסימה ביופייה ופירותיה טעימים, או במילים אחרות, ארץ ישראל היא מקום שטוב לבקר בה, לבלות בה, ולהיות בה תיירים. אבל לעקור את הבית, את מקום העבודה, את התרבות המוכרת, ואת המשפחה על מנת לעלות אליה, לגור בה, להילחם למענה – בשום פנים ואופן!!!
כלב כנראה הבין את המסר העולה מדבריהם של הנשיאים ולכן הוא מיד קם וזעק “עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה!” נכון שהחיים בארץ קשים ומפחידים ויתכן שיהיו גם אבידות בנפש אבל עלייה זוהי חובתנו הלאומית ואם כולנו נאזור אומץ, ונתלכד ביחד לשם השגת המטרה המשותפת הזו נוכל בסוף להצליח!
בשלב זה הנשיאים כנראה חששו שנאום העלייה של כלב יצליח לעורר את העם למרות התנגדותם ולכן החליטו לנקוט בטקטיקה הרבה יותר נחרצת. במקום לדבר על יופייה של הארץ כתיירים ולהדגיש גם את הסכנות והאיומים בצד הדברים הטובים הם מכריזים: “לא נוכל לעלות כי חזק הוא ממנו”. ולא רק כך אלא גם המשיכו “הארץ אשר עברנו בה לתור אותה ארץ אוכלת יושביה היא!”
כלומר, הסכנות המוחשיות הקיימות בארץ מאיימות בכל מקום ובכל רגע נתון. רק תרדו מהמטוס ועוד לפני שתספיקו להגיע לטרמינל הנחיתה איזה טרוריסט ירוקן עליכם מחסנית שלמה!
המסר הוא לא רק “אל תעלו!” אלא גם “אל תבואו אפילו לבקר!” אין לכם בכלל מה לחפש בארץ המפחידה והמסוכנת והנוראה הזאת!
את המשך הסיפור כולנו יודעים היטב ונדמה לי שלאור זאת ניתן להבין מדוע נגזר על כל הדור הזה כלייה.
מי שקשה לו לא רק העלייה לארצו למולדתו וביתו של עם ישראל אלא אפילו הביקור בה לא ראוי להיכנס אליה ולהתיישב בה. “במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקדיכם לכל מספרכם”
אם כן, האתגר שהסיפור מציב בפנינו הוא כפול: להיות מוכן “לעלות” אל ארץ ישראל במובן של וויתור והקרבה למען ארץ ישראל גם כאשר אנחנו עסוקים בצבירת כסף ורכוש ומחפשים בה את החיים הטובים, וגם להיות מסוגל להכיר בטובה וליהנות מיופייה של הארץ– לחוות אותה כתיירים- גם כאשר אנחנו כעולים או כאזרחים ותיקים צריכים להתמודד יום-יום עם הקשיים הכלכליים, החברתיים, הפוליטיים, הצבאיים והקיומיים של החיים בארץ.
שבת שלום!
