בקריאת התורה מחר אנחנו פותחים את ספר שמות. הספר נקרא כך היות שפרק א נפתח ברשימה של שמות: “ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו. ראובן שמעון לוי ויהודה, יששכר זבולון ובנימין, דן ונפתלי גד ואשר”
הבעיה היא שבפרק ב של הספר המגמה היא הפוכה לגמרי: “וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי”. מי הם האנשים האלה? אנחנו יודעים מפרק ו פסוק כ שמדובר על עמרם ויוכבד. אבל, אם כן, מדוע התורה לא אומרת את שמותיהם במפורש?
בהמשך כתוב “ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו”. מי זאת אחותו? אנחנו יודעים שזאת מרים. אז אם כן, מדוע התורה לא נוקטת בשמה?
ולאחר מכן מי מטפלת במשה? “בת פרעה”. אבל איך קוראים לאישה הזאת לפי חז”ל? בִתיה. אם כן, מדוע התורה לא מזכירה את שמה?
כלומר, הספר שפותח בשמות ונקרא “שמות” עכשיו באופן מפתיע מתאפיין בהסתרה ובהעלמה מכוונת של שמות! מדוע זה כך?
המפרשים הישנים והחדשים כאחד מציעים תשובה לכאורה פשוטה. המטרה של פרק ב היא להדגיש את עלייתו של משה ולהפיכתו למושיע של העם. כדי להדגיש את מעמדו המיוחד התורה הייתה צריכה לקצר בתיאור הדמויות האחרות שנמצאות ברקע. קיצור זה בא לידי ביטוי בהעלמת שמם.
זהו הסבר יפה אבל לדעתי בעיתי מסיבה אחת פשוטה. משה לא היה נולד אילולי המסירות של הוריו –עמרם ויוכבד להוליד ילדים למרות הגזרה “כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו”, ולא היה שורד בלעדי הדאגה של אחותו מרים כאשר עמדה מרחוק ליד היאור “לדעה מה יעשה לו ובאחריות שגילתה כשאמרה “האלך וקראתי לך אישה מינקת מן העבריות ותינק לך את הילד”, ומשה בוודאי לא היה ממשיך לחיות ללא החמלה והנכונות של בת פרעה להסתכן בהפרת צו אביה.
האם יתכן שהתורה תנסה להמעיט במעשי החמלה והגבורה האלו שבלעדיהם משה לא היה נולד, או שורד ושלא נאמר מושיע את עם ישראל??? האם כדי להדגיש את מעמדו הרם של משה נתעלם מאלו שאפשרו לו בכלל להגיע למעמד זה?
לכן נראה לי להסביר את העניין הזה בצורה אחרת לגמרי.
אם נחזור לשאלתנו נראה שהיא מבוססת על הנחה שהכינויים “איש” או “אישה” מבטאים סתמיות ואנונימיות. אבל אם נעיין בפרק נגלה משהו אחר.
הפרק מתחיל “וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי. ותהר האישה” ובהמשך אומר: “ותאמר אחותו אל בת פרעה האלך וקראתי לך אשה מינקת… ותקח האשה הילד ותניקהו
לאחר מכן כתוב “ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול. ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך. ויאמר מי שמך לאיש שר ושופט עלינו…
ולקראת סוף הפרק, לאחר שמשה משה הושיע את בנות מדין, הן חוזרות הביתה ומספרות לאביהן:
“ותאמרנה איש מצרי הצילנו מיד הרועים וגם דלה דלה לנו וישק את הצאן. ויאמר אל בנותיו ואיו למה זה עזבתן את האיש קראן לו ויאכל לחם. ויואל משה לשבת את האיש ויתן את צפורה בתו למשה”
כלומר, אנחנו רואים שהמילה “איש” היא מילה מנחה בפרק והיא משמשת ככינוי לדמויות שונות, כולל המצרי, העברי ודמויות שהן ממש לא אנונימיות כמו יתרו, ומשה בכבודו ובעצמו!!
אם כן מה התורה מנסה לומר במילים “וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי” וחזרה על הביטויים “איש ו”אישה” לאורך הפרק? ? אני טוען שהכינויים האלה לא נועדו להמעיט בערכן של הדמויות הפועלות אלא דווקא להדגיש את חשיבותן, את חשיבותו וערכו של כל איש ואיש, וכל יחיד ויחיד.
נראה לי שהרעיון הזה יובן באמצעות חז”ל בפרקי אבות. “במקום שאין אנשים השתדל להיות איש”. כאן המילה “איש” לא באה לבטא סתמיות ואנונימיות אלא להיפך לבטא את האדם במיטבו, הבולט בנכונותו לעשות מעל ומעבר למצופה, המוכן להקריב מעצמו למען אחרים. וזו גם משמעות הביטוי הידוע “מענטש” ביידיש שפירושו המילולי “איש” אבל משמעותו הרבה הרבה מעבר לפירושו המילולי.
יוצא אם כן שפרק א’ של ספר שמות מדגיש את הקולקטיב, העם, “ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה”, “הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו”, ואילו פרק ב’ מדגיש את ערכם וחשיבותם של כל איש ואישה ליצירת אותו קולקטיב.
ומעניין שהתורה דווקא מסיימת את פרק ב’ שוב בקולקטיב “ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים וייאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שוועתם אל האלוהים וישמע אלוהים את נאקתם.
ללמד, שרק כאשר העם מורכב מ”אנשים”, מיחידים, שכל אחד תורם בדרכו שלו, ומשתדל להיות “איש” במקום שאין אנשים, ניתן יהיה להצליח כקולקטיב, כעם, ורק אז ניתן יהיה להביא גאולה לעולם.
מוריה, קשה לדמיין דוגמה למופת של “במקום שאין אנשים השתדל להיות איש” או במקרה הזה “אישה” יותר מאימא שלך. אימא שלך זיהתה את המצוקה של בנות שבאות מבתים שבורים, שגדלו בלי חמלה, אהבה, ותקווה והזמינה אותן עליכם הביתה בשבתות, ואת זכית לראות במו עינייך מה זו הכנסת אורחים ומה זה חסד.
ואז כשאימא הבינה שמדובר לא רק על בנות בודדות אלא על אלפי בנות כאלה ואין מי שיעזור להן, היא החליטה להקים ארגון שנועד לעזור להן לשקם את חייהם, להרגיש שמצבם העגום הוא לא גזרת גורל, ושהן יכולות למצוא שמחה, אושר ואהבה. היא הפעילה את כל כישרונות הניהול ויחד עם אביך הצליחו לגייס כספים מכל העולם כדי שהמפעל הזה יוכל להתקיים לאורך זמן ולשנות את פני החברה כולה. ואת זכית לראות גם את התוצאות המדהימות של המפעל הזה ועוד תמשיכי, אם ירצה ה’, לראות אותן גם בשנים הבאות.
כלומר, זכית לגדול בבית של “במקום שאין אנשים השתדל להיות איש או אישה” ושהשתדלות זאת תורמת תרומה מדהימה וייחודית לחברה, לעם ולמדינה.
אבל אני גם מבין שגם הורייך זכו בבת מדהימה, בת שעוזרת בהכנסת האורחים, שבנות “עטרה” מחכות כל השבוע לא רק לחיבוקים של אימא אלא גם שלך, שאת נותנת להן להרגיש שהן חלק מהמשפחה, ושהפכת להיות שותפה במפעל הגדול של אבא ואימא.
ואני שומע שאת מגלה חום ואכפתיות לא רק כלפי בנות “עטרה” אלא גם כלפי אחרים שנמצאים בצרה או במצוקה, שאת לא מסוגלת לראות אנשים שסובלים מבלי להושיט יד, מבלי לעזור.
ולבסוף מספרים שאת טובת לב, שאת תמיד רואה את הטוב באנשים מסביבך ובמיוחד את הטוב של אבא ואימא, ושאת לא מפסיקה לומר תודה על כל דבר טוב, קטן או גדול, שאת מקבלת מהן.
עם בית כזה ועם לב כזה אין לי ספק שיבוא יום ותגלי מקומות שבהם אין אנשים ותשתדלי להיות אישה, להוביל, להנהיג, ולתרום בדרכך המיוחדת לעתיד עם ישראל כולו.
מזל טוב!
