קין והבל, ישמעאל ויצחק, עשיו ויעקב, מנשה ואפרים, פרץ וזרח.
כל אלה סיפורים של בכורים שנדחו לטובת אחיהם הצעירים. ומדוע? הרי בהיסטוריה של העמים בעת העתיקה הבכור מקבל מעמד מועדף ויש לו זכויות מיוחדות. אז מדוע בכל סיפורי האחים התורה מעדיפה דווקא את הצעיר על פני הבכור?
יש האומרים שזאת בדיוק הנקודה. התורה רוצה להדגיש שבניגוד לתרבות הסובבת שבה עדיפותו של הבכור נקבעת מראש ונובעת באופן אוטומאטי ממקומו במשפחה, בחירתו של הצעיר בתורה לעולם איננה מובטחת. היא תלויה במעשיו ובמאמציו להוכיח עצמו כראוי לבחירה זו.
זוהי אם כן הדרך שמקובל לפרש את סיפורי הבחירה השונים בתורה. למרות שקין הוא הבכור, קרבנו נדחה בגלל שמנחתו לא הייתה “מבכורות פרי האדמה” לעומת אחיו הצעיר שהביא “מבכורות צאנו”. ישמעאל הבכור לאביו נדחה בגלל שהוא היה “מצחק”, ועשיו הבכור נדחה בגלל שהוא התנהג בצורה חפוזה כאשר מכר את בכורתו ליעקב תמורת נזיד עדשים והוא התחתן עם נשים חתיות שהיו למורת רוח ליצחק ולרבקה. לעומתו, יעקב הוא “איש תם יושב אוהלים” וידע להעריך את הבכורה, ועל כן הוא זכה בבכורה ובהמשך גם בברכה.
אולם על פרשנות זו ניתן לשאול, מדוע התורה לא כותבת במפורש את הסיבה לקבלת מנחתו של הבל? מדוע כאשר ישמעאל “מצחק” זה נחשב מעשה שלילי אבל כשאברהם צוחק אין עליו ביקורת, ומדוע שמו של האח הנבחר הוא דווקא יצחק? לבסוף, אם באמת יעקב ראוי לברכה ולא עשיו, מדוע יצחק אוהב את עשיו ומוכן לתת לו את הברכה?
הרב יונתן זקס בספרו “לא בשם האל” מעיר כמה הערות נוספות המקשות על פרשנות זו: 3 פעמים יצחק מביע ספקנות לגבי הילד העומד מולו ושואל אותו אם הוא אכן עשיו. כלומר, יש ליעקב 3 הזדמנויות לחשוף את זהותו ולספר את האמת, ו-3 פעמים הוא איננו עושה זאת אלא ממשיך בהונאה. בנוסף, הרב זקס מצביע על התיאורים המרגשים המופיעים בסיפור עצמו: אחרי שיצחק הבין שיעקב רימה אותו נאמר “ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד” ולאחר מכן כאשר עשיו שומע שהברכה נלקחה ממנו מופיעות המילים המצמררות: “ויצעק צעקה גדולה ומרה עד מאד” ולאחר שיצחק הודיע לו “הן גביר שמתיו לך ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים ודגן ותירוש סמכתיו ולכה אפוא מה אעשה בני” התורה מתארת את כאבו של עשיו במלים: “וישא עשיו קולו ויבך”.
תיאורי הרגש העוצמתיים האלה אינם אופייניים לסיפורי האבות, במיוחד אם נשווה סיפור זה לסיפור הליכת אברהם לארץ כנען ולהר המוריה לעקדת יצחק. אין בסיפורים אלה אזכור כלשהו לגבי רגשותיו של אברהם למרות הדרמה העצומה המתחוללת, והקורא נאלץ לחפש בין השורות כדי למצוא משהו שיעיד על התחושות שאברהם חווה באותה עת.
הדגש המקראי על תחושותיהם הקשות של יצחק ועשיו הנובעות ממעשה המרמה של יעקב, לפי הרב זקס, נועדו ליצור אצל הקורא הזדהות עם יצחק ועשיו, ולעורר אמפתיה דווקא כלפיהם ולא כלפי רבקה ויעקב. אפקט זה מועצם עוד יותר אם נזכור את העובדה שעשיו מתואר כ”איש יודע ציד איש שדה” והאסוציאציה היא של אדם חזק השולט ברגשותיו. אם כן, האפקט המצטבר של תיאורים אלה נועד לגרום לקורא לתהות, האם זוהי הדרך להשיג ברכה ולזכות במעמד של הנבחר?
אם כן הבעיה שלנו עומדת בעינה. אם התורה רוצה ללמד שהבכורה, הברכה ובחירה אינם תלויים בלידה אלא במעשים, מדוע התורה יוצרת את התחושה שהדרך שבה זכה יעקב הצעיר בברכה ובבחירה אינה מוצדקת ואינה מוסרית ושבמעשיו הוא גרם לעשיו אחיו הבכור עוול נורא?
אלא, טוען הרב זקס, שזאת בדיוק הנקודה. לנרטיב עצמו ישנה משמעות כפולה. בקריאה הראשונה נראה שזהו סיפור קלאסי על ריב בין אחים בדומה לטרגדיות היווניות שבו האח הצעיר משתמש בחכמתו וערמומיותו כדי להחליף את אחיו הגדול החזק. האח הצעיר מנצח והבכור מפסיד והפסד זה צורב עד כדי ניסיון לנקום באחיו שגזל ממנו את מה שהיה מגיע לו. אולם בקריאה שנייה הסיפור מערער על המיתוס היווני מן היסוד. באמצעות תיאורים אלו ואחרים התורה רוצה לעורר הזדהות עם הבכור שעל ידי מעשה מרמה הוא איבד את מה שהיה שייך לו, וליצור את התחושה שגנבת הברכה לא הייתה מוצדקת.
הוכחה לטענתו הוא מביא מהמשך הסיפור. לפני שיעקב נוסע לפדן ארם, יצחק נותן ליעקב ברכה אחרת בנוסף לברכה שהוא כבר קיבל מעשיו. בברכה זאת נאמר: “ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך והיית לקהל העמים ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגריך אשר נתן אלוהים לאברהם.” לעומת הברכה שיעקב לקח במרמה מעשיו שמדברת על עושר וכוח ברכה זו נקראת “ברכת אברהם” כי היא כוללת בתוכה ברכת הזרע והארץ האופיינית לברכות שנתברכו האבות. כלומר, הברכה שיעקב קיבל לבסוף היא הברכה המשקפת את בחירתו כאבי האומה והוא מעולם לא היה זקוק לברכה שהוא לקח מעשיו. יעקב היה אמור לקבל את הברכה המתאימה לו ולאישיותו ועשיו היה ראוי לקבל את הברכה המתאימה לו ולאישיותו.
אם כן, טוען הרב זקס, המסר שהתורה רוצה לשדר הוא שלהיות נבחר אין פירושו דחיית האחר. אין זה משחק סכום האפס שבו האחד מנצח והאחר מפסיד. עשיו, אמנם, לא נבחר אבל הוא גם לא נדחה. ואכן גם עשיו קיבל ברכה וגם הוא יזכה לזרע ולאדמה משלו. זוהי הסיבה שהתורה בהמשך מצווה “אל תתגרו בם כי לא אתן לכם עד מדרך כף רגל כי ירשה לעשיו נתתי את הר שעיר”.
כלומר, לכל עם יש תפקיד בעולמו של הקב”ה והאתגר הוא לדעת מי אנחנו ומה תפקדינו הייחודי. אין טעם לנסות להמיר את ייעודנו בייעודו של עם אחר.
מה שנכון לגבי עמים הוא נכון גם ביחס אלינו כיחידים. לכל אחד מאיתנו יש תפקיד ייחודי בעולם והמטרה היא לגלות מה הוא ולחיות לאורו.
שבת שלום!
